בהמשך לשאלה הקודמת

שלום תודה על התשובה הקודמת. 1.כפי שכתבתי מקודם, המטפל שלי המליץ לנסות טיפול אצל מישהו אחר. האם כדאי לפנות שוב לטיפול פסיכודינמי או ללכת בכיוון של טיפול התנהגותי קוגניטיבי. איזה עוד אופציות קיימות? מה שבעיקר מציק לי ואני רוצה מאוד לטפל בו זה תחושת הריקנות ותחושה של התפרקות זהות שאני מרגישה והרגישות שבי. 2. אני מרגישה תחושת ריקנות, במהלך היום אני מתרוקנת מספר פעמים, הדברים לא ממלאים. יש לציין שאני בן אדם סקרן ואני רוצה לעשות דברים אך כשאני עושה דברים אני לא מתמלאה מהם או שמתמלאה לזמן קצר ואח"כ מתרוקנת. למה זה קורה וכיצד מטפלים בבעיה הזו? זאת תחושה שגורמת למוות פנימי!איך אפשר להתמודד עם זה? אני שונאת את זה. התחושה הזו מכניסה אותי לחרדה ולדיכאון. אני מרגישה שאני פועלת על סרק. 3.יש עוד דבר שמציק לי זו תחושת אי רצף שאני מרגישה בהוויה שלי. אנסה להסביר:כאילו שאני לא חשה רצף בהתנהלות שלי ובתחושות שלי ובטיפול זה מתבטא בכך שאני לא מרגישה רצף בין הפגישות. זאת תחושה נוראית. למה זה קורה וכיצד אפשר להתמודד עם זה? תודה

נטלי, נשמע שמאד קשה לך, מאחלת לך למצוא מה ואיך ימלא אותך. התחושה שאת מתארת מוכרת לי ואת מתארת אותה באופן כל כך חזק אין לי לצערי מתכונים אבל רציתי להגיב לשאלה השלישית שלך לגבי תחושת אי הרצף הטיפולי. קראתי פעם, נדמה לי אצל ארוין יאלום באחד הספרים, שמטופלת שלו חוותה חוסר רצף כזה והוא עזר לה על ידי זה שהוא הקליט כל פגישה והיא הייתה מקשיבה להקלטה בין הפגישות וכך חוותה תחושת רצף, המטפל היה איתה גם בין הפגישות וגם הגיעה לפגישה הבאה יותר מוכנה. אני יודעת שזהו פתרון טכני אבל לפעמים דווקא בפתרונות הכי פרוזאים... לי זה מרגיש קצת כמו חפץ מעבר כזה שמשמר את המטפל איתך. אני למשל הייתי ממשיכה את השיחות עם הפסיכולוג בלב, אבל לא תמיד אפשר... שלך יוד