רוצה לעזור כשידיי כבולות

שלום רב, אציג את עצמיבקצרה - בסך הכל גולשת פאסיבית, בטיפול, עם תואר ראשון בפסיכולוגיה. מזה כשלושה חודשים שהכרתי בחורה. הקשר היה אינטימי מאוד והסתיים מסיבות רבות. הבעיה שלי היא זו : הבחורה הבאמת מדהימה הזו, בעלת הפרעות התנהגותיות שכוללת סמים, התקפי זעם, מחשבות אובדניות, נהיגה פרועה (עבר במשטרה), הפרעת אכילה, ובעיקר תנודות מאוד קשות במצבי רוח. שכנעתי אותה לפנות לטיפול וכיום היא מטופלת - אך מתנגדת בכל תוקף לתרופות. אני מודעת לכך שהמשפט הבא שלי יהיה מאוד יומרני, לא אתי ועשוי לעורר זעם - אבל בכל זאת -אני כותבת בכדי לקבל עזרה בלתת עזרה. התייעצתי גם עם הפסיכולוג שלי ועם פסיכולוג נוסף ושניהם כיוונו לדיאגנוזה של הפרעת אישיות גבולית. כיום, היא די תלותית בי ומניחה שרק אני אוכל לעזור לה. האם יהיה זה נכון/חוקי/אתי/מוסרי לפנות למטפלת שלה ולשתף אותה בעוד דברים שאולי לא מגיעים אליה ממקור ראשון? האם לשתף אותה ב"אבחון" המאוד שטחי של שני הפסיכולוגים האחרים?! אני פשוט אובדת עצות כי אין באפשרותי לעשות דבר בכדי לעזור לה! ואני רואה אותה מתפרקת! שוב, סליחה אם נוצר רושם של זילות במקצוע לאור הדברים שכתבתי. אשמח לקבל עצה פרקטית!

סליחה שמתערבת אך יש לי מן תחושה אפילו הנחה שאולי המטפלת של חברתך מכירה את ה DSM ואולי היא אפילו מכירה את האבחנה "הפרעת אישיות גבולית". ואולי, רק אולי, היא בוחרת לא לצמצם את הטיפול ואת המפגש ביניהם לאבחנה בלבד, אולי היא נמצאת עם היד על הדופק בזמן שהיא מאפשרת גם מרחב לצמוח. עצתי היא, למרות הדאגה (המובנת) לתת לה לצעוsבטיפול שלה מתוך אמונה שהאבחנה אינה מעשה קסמים היא רק אבחנה, ושהדרך האמיתית לגדילה לא מגיעה בצורת רשימת מכולת. בהצלחה

שלום לך את כותבת על התלבטויות לא קלות. ראשית, הייתי מציע לך להיזהר עם מתן של אבחנה כזו או אחרת. לא ניתן להגיע באמת לאבחנות כאלה ללא מפגש עם האדם, כך שבכל מקרה תקפותן נמצאת בסימן שאלה. בנוסף, ברגע שאת עוברת למשהו אבחנתי יותר, את מוותרת על הסטטוס הנוכחי שלך בקשר ועוברת, לכאורה, לתפקיד של מטפלת נוספת, כבר לא חברה, וכדאי לך לשאול את עצמך האם זהו דבר שברצונך להסתכן בו. לגבי הפנייה למטפלת, אין בכך משהו לא חוקי או לא אתי מצידך. במידה והמטפלת תענה לפנייתך, הרי שיכולות להתעורר, בנסיבות מסויימות, שאלות אתיות לגביה..אם כי גם לא בהכרח. אבל הצד המוסרי - זו ההתלבטות הרצינית. נשמע לי שאת צריכה לשקול בכובד ראש את הסיבה לפנייה שכזו ולראות האם היא אכן מוצדקת - ישנם תנאים בהם לא ניתן להימנע מפעולה שכזו, אך האם את שלמה עם עצמך שזהו המצב כרגע? נשמע שמצבה הקשה של חברתך מעורר גם אצלך לא מעט מצוקה וחוסר אונים וייתכן שאת נדחפת "לעשות משהו", על מנת להקל על שתיכן. אולי הדרך לעזרה יכולה להיות דווקא בהישארות בעמדה של חברה תומכת וקשובה ולא לעבור לצעדים המערבים יותר אנשים מבחוץ. אך שוב, בסופו של יום זה נתון לשיקול דעתך. להתראות דוד