למות או להתגייס

שלום רב. אני מעוניין לברר אם להערכתך, כפסיכולוג, אני כשיר לגיוס לצה"ל. למותר לציין כי דבריך לא יובאו לציטוט בפני כל גורם, ואסתמך עליהם אישית בלבד בשל קשיים עתידניים שאני הולך ונחשף אליהם מדי יום ביומו. בכדי שעצתך תהיה נכונה ככל האפשר בשל הנסיבות, ובכדי שאוכל לאפשר לעצמי לעשות את ההחלטה הנכונה (פנייה לקב"ן ובקשה שלא להתגייס/להתגייס), אפרוש בפניך את מרבית מסכת חיי בשורות הבאות. אני כיום בן 18. מעולם ולא העליתי ולו אות מהמילה הומו לא בכתב ולא בעל-פה, ולא בקרב אף אדם שהכרתי בהיכרות רחוקה כקרובה. החיים שלי הם משחק מתמשך, משחק של ההוא המאופק, האינטליגנטי, המרוחק מאוד, המנותק-חברתית בהרבה מקרים והמבודד חברתית במקרים אחרים. אין בכוח המילים לתאר את ההרגשה לשחק משחק שלעולם לא נגמר. אך זוהי לא הבעיה היחידה שלי, ולמען האמת היא בבחינת צרות של עשירים. כשהייתי קטן חוויתי התעללות פיזית שכללה הכאה חוזרת ונשנית של שני ההורים, שתמיד תמכו זה בזה תוך כדי הכאה; התעללות שהחלה ב"כאפת חינוך" ונגמרה בכל המקרים במקלות, סירים, חגורות או אגרופי "חינוך", במשך שעות ארוכות. ההתעללות הפיזית לוותה בהתעללות מילולית, וחייתי תוך הרגשה שימיי ספורים בשל איומים על חיי במשך שנים רבות (עד כיתה ח', עוד משאני זוכר את עצמי). בשני מקרים אחד ההורים ממש כמעט הרג אותי, אבל עצר בזמן. מעולם לא דיווחתי לרשויות ואין בכוונתי לדווח. סיבותיי עימי, והאמן לי שהן טובות. זכורים לי כשני ניסיונות התאבדות מאותה התקופה, האחד כשהייתי בן 9 לערך, השני כשהייתי בן 11. בשני המקרים בלעתי כמות רבה במיוחד של כדורים מארון התרופות, ולמזלי (?) לא היה לי הידע לבלוע את התרופות הנכונות. ההכאה פסקה בסביבות כיתה ח', ומאז מצבי הנפשי השתפר, אך עדיין פוקדים אותי הלילות הארוכים והזוועות שחוויתי. אל תוך כל זה נשלח אליי צו גיוס ראשון בתחילת השנה שעברה. הגעתי ללשכת הגיוס, ושיחקתי אדם מעורה חברתית, ממוצע ביותר, הן מבחינת השכלה והן מבחינת השייכות ל"מיינסטרים". החייל בראיון קנה בנקל את הסיפור שלי – סיפור הנער הממוצע - וכששאל כמה חברים יש לי, וסיפרתי לו כמה אני נהנה עם 7-8 חברים כל שבוע, בעיקר בימי שלישי, בביטחון שרק שנות ניסיון מקנות, כבר ראיתי ששכנעתי אותו שאין כשיר ממני לגיוס. ואכן נשלחו לי צווים שונים מאז ועברתי מיונים רבים. אני כרגע קרוב מאוד לגיוס בתפקיד עורפי במקצוע כלשהו. האור שבקצה המנהרה תמיד היה בשבילי יציאה מבית ההורים, ממקום שהוא מאוד קיצוני, מיושן וחשוך, מקום בו חוויתי דברים נוראים, למקום טוב יותר. דאגתי העיקרית היא שצה"ל לא יהיה מקום טוב יותר, וששם אצטרך גם להמשיך לשחק את אותו משחק ארור, וגם להיות מבודד חברתית במשך שלוש שנים תמימות. אני לא בטוח שאוכל לשרוד בנוסף לתלאות שכבר עברתי, ואלוהים (לבדו) עדי שעברתי, עוד אכזבה שכזאת, ואני די בטוח שאם צה"ל היה מודע לעשירית ממסכת חיי, לעולם לא הייתי מוגדר "כשיר לגיוס". איני רוצה להפוך לעוד נתון בסטטיסטיקת המתאבדים של צה"ל, אך איני רוצה גם להיות מוגדר כמשתמט. אבקש את חוות דעתך המקצועית – האם לפנות לקב"ן ולבקש שלא להתגייס, או להתגייס למרות הכול ולנסות לעבור את זה.

רון שלום, אתה מתאר מסכת חיים מורכבת, שבדרך כלשהי גם נשמרה בסוד. היכולת שלך לשמור זאת בסוד מעידה שזה היה מאוד חשוב לך שזה יישאר כך, וגם שיש בך לא מעט כוחות על מנת להגשים את המשימה הזו. כעת לפני הגיוס עולה בך השאלה האם הצבא יהיה מקום שימשיך את הכאב או שדווקא יאפשר שינוי. בכל מקרה אתה חושש שתיאלץ להמשיך לשחק את המשחק של להחביא מה שאתה באמת מרגיש ללא שתהיה לך תמיכה. זה מצב כואב ללא קשר לצבא. אבל אתה מזהה נכון שלעיתים במסגרת צבאית, ישנה חשיפה ללחצים קיצוניים ולא תמיד הכרחיים. לכן המלצתי לך היא שלא תיקח את האחריות עליך להחליט האם ובאילו תנאים הצבא מתאים לך. אלא תפנה לקב"ן, תראה בו כמעבר לפוטר משירות (כי אכן תפקידו הוא עזרה נפשית) וביחד תראו מה יכול להתאים לך, האם ישנן הקלות שיכולות לעזור וכן הלאה. בראש ובראשונה זה יעזור לך להוריד מעט מהעומס של לשאת את הכל עליך. אני שמח לשוב ולייעץ לך בהמשך אבל נסה גם להיעזר בבריאות הנפש של הצבא, יש שם אנשי מקצוע טובים מאוד. דרור

רון יקר, קראתי אותך בנשימה עצורה, הכאב והעומס הנפשי שחוית ועדיין חווה מהדהד ונוגע. ובכל זאת, הפגיעה וההתעללות, לא פגעה ביכולתך להתבטא באופן רהוט ואנטלגנטי, ואני חושבת לעצמי , כולה בן 18.. רון, רציתי לומר לך בקשר לצבא, נכון שגיוס זה חויה של פעם בחיים עם כל מה שמשתמע מכך, אבל צריך להגיע למקום ההוא עם חוסן נפשי,(ולא כאילו.) ונשמע שאתה די מפוקפק וחסר בטחון - ובצדק, להמשיך ולשחק את מה שלא אתה, ודי בקלות ניתן לגלות זאת. אתה בסך הכל די צעיר, והצבא יכול לחכות לך,(וגם אם לא, אז לא נורא.) ובנתיים להכנס למסגרת טיפולית אינטנסיבית ומעמיקה, לפי תאורך עברת חיים לא פשוטים, ולא נראה לי שתוכל בכוחות עצמך בלבד, (גם לא עי "משחקים") לצאת מהסבך שנקלעת אליו, ובטח לא באשמתך. רון - המון הצלחה!!