התעללות פיזית

היי אודי וכלם, עכשיו כשאני נפרדתי מהטיפול וקוראת את חטולית וסוריקטה שהגיבה אני יכולה לפרט מעט... אז בגן שלי (גן עירוני; לא פרטי) ילדה נפגעה, לא אספר את סיפורה כדי להגן עליה. אספר רק שספרה לאמה במקלחת בערב מה קרה...האם התקשרה אליי בהסטריה לספר וכמובן שהכל טופל ודיווחתי לכל הגורמים הרלוונטים, האיש אגב היה בשימוע וכו' לצערי שוחרר כי לא היו ראיות.. אבל אני עורערתי מאודדדדדד, לא הבנתי מה קורה לי, צפו ועלו דברים שלא ידעתי שקיימים או פשוט נדחקו עמוק.... הייתי בקשר עם פסיכו' הגן שהשיחות איתה נהפכו למעין טיפול בי... ותלות שלי בה עד שהיא הסבירה שהיא לא הכתובת והפנתה אותי ללכת לטיפול....הייתי במצב נורא ולמרבה הפלא תפקדתי מצויין בגן!!! מוזר נכון? פחדתי שיפטרו אותי או כל מיני מחשבות חרדה כאלה שלא היה להן שחר. חיפשתי מטפלת מהר ומצאתי את המטפלת המופלאה שלי...והעברתי אליה את התלות..והשאר הסטוריה. אצלי זה היה משהו מתמשך, בגיל צעיר מאוד, רציתי קרבה, חוסר ידע ותמימות... ולא טראומטי בכלל....ילד לא חייב לחוות טראומה מזה...השוק היה בגיל 12 בכלל... זה כאילו היה טבעי שככה זה....עצוב. אחר כך בטיפול עלו דברים...והצד העצוב והקשה שבי צף ועלה וכו. ואני רוצה לומר שלא חוויתי פחד, אימה התעללות פיזית וכו' הכל בטוב, בנעימים ואני תמימה וזה גרם לחוש אשמה וטפשה נורא!!!! אז הכל ככה כאילו מתגמד ולא נורא ולא קרה כלום. זה לא נכון! עצוב. ויודע מה אודי, לצערי אי אפשר להפטר לגמריי מרגשות כאלה.. ...כל מי שנפגע מספר על פחד ואלימות קשה....ו...טוב נסחפתי כבר...

הייתי בכנס לאחיות אתמול באחד הבתי חולים המרכזיים בארץ.. אחת ההרצאות היתה על גילוי מוקדם של התעללות אצל ילדים.... הופתאתי שכל ההרצאה התמקדה בהתעללות פיזית- מכות וכו ולא היה שום התייחסות להתעללות מינית. כתבתי מכתב לאחד מהמארגנים וקודם כל הודתי לה על ההרצאות המעניינים. אחייכ כתבתי שהופתעתי שלא היתה שום התייחסות לפגיעה מינית.. קבלתי ממנה תשובה שהיא שמחה שהיה מעניין..... היא לא התייחסה בכלל למה שכתבתי לגבי התעללות מינית.... אני כל כך זועמת וכועסת .... אני באי שקט

ינשופי, בעיניי, התעללות מינית היא גם התעללות פיזית ונפשית. אני, למשל, יכולה לחוות 'הכרחה' לאכול כאונס. אחת מההשערות שיכולתי להעלות בדעתי היא שאולי דיבור ישיר על פגיעה מינית כמינית היה קשה מידי לדובר, וייתכן שמסיבה זו הדיבור היה עקיף וגם הייתה הסוואה בתשובה אל פנייתך. אין אנו יודעים... אולי הוא מאד היה שם. ואולי פחות, אבל עבורך, שזה סוג של כל עולמך, זה לא פשוט בכלל. סוריקטה

נהדרת שאת כל הכבוד לך על היוזמה שכתבת מכתב נורא חבל שלא התיחסו למה שכתבת שם ... באמת עצוב

ד"ר שלום. ב3 -4 שנים האחרונות אני חווה דירדור במצב הנפשי. דאגות מיותרות על העתיד. מחשבות טורדניות בלתי פוסקות. עצב בלתי מוסבר, תחושה כללית של חוסר שמחת חיים. תחושת מועקה בלתי מוסברת ועליות וירידות בלחץ הנפשי. חוסר יכולת לשבת בכיתה וללמוד תחושה שאני חייב לקום וללכת, חוסר ריכוז מוחלט. אני בן 23 לא נוטל תרופות באופן קבוע. אני יכול למצוא את עצמי שוכב במיטה בלילה ולדמיין את מוות אמי ולבכות. (אישה בריאה מאוד). לא עברתי מעולם התעללות פיזית או מינית. הייתי ילד מקובל מאוד, ועד היום כשאני בסביבה לא מוכרת אני הדומננטי והחברותי מכולם. כאשר אני נכנס למעגל הקרוב (משפחה קרובה) אני תוקפני ולא נינוח בכלל. אינני יכול לגשת לטיפול פסיכיאטרי כיוון שאני בעיצומם של לימודים אקדמאיים אבל אשמח לקבל אבחנה ראשונית . תודה מראש

אודי, אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להשתנות, להתקדם, להשיג דברים, לעמוד בכוחות עצמי, להצליח לבד. אבל.... אולי אני טועה. אולי ההתקדמות שלי תהיה בכך שאבין שאי אפשר לבד. אולי אהיה רגועה ושקטה כשאשלים עם כך שאני "נכה" במובן מסוים... אחרי 10 שנים של התעללות פיזית, מינית וריגשית כנראה שזה לא מציאותי לצפות מעצמי פשוט "להתגבר". הלוואי והייתי מסוגלת לאפשר לעצמי להיות מטופלת. אני כל הזמן נלחמת בעצמי. אני סותמת לילדה הקטנה שבתוכי את הפה. בדיוק כמו שאבא שלי השתיק אותי. למה אני עושה את זה לעצמי? אני האויבת הכי גדולה של עצמי. נטע.

כואבת ההודעה שלך ואם זאת מעודדת . ממש התקדמות כן תרשי לעצמך להיות מטופלת כי הכי מגיע לך בעולם .

הי נטע, לדעתי, כאשר מחלחלת בנו ההבנה שאיננו כל יכולים זו חוזקה ולאו דווקא נכות. מתן האפשרות לעצמך להישען על הזולת - גם הוא. לתת אמון ולא להחזיק לבד - כן, בעיה... וקשה גם הויתור על ההזדהות עם הפוגע. סוריקטה