לאופיר ומלי

אופיר, אני רוצה לשאול אותך שאלה. ציינת שאת עושה כל שביכולתך כדי לעזור לעצמך. כל - ז"א: טיפול, תרופות וחברים. כדברייך. אני בטיפול עוד מעט כבר שלוש שנים. לפני תקופה של כמה חודשים חשבתי שאוטוטו אני מסיימת את הטיפול בהצלחה לאחר ה'עליה הגדולה' (ולפני הירידה המהירה שכנראה מתבקשת אחריה..) ופתאום, הופיעו להם כל מיני דברים שמפחידים אותי פחד מוות. עכשיו היא טוענת שיש דיכאון. אולי אני בהכחשה. אבל היא המליצה לפנות לפסיכיאטר. אני בסרטים מהנושא. מעולם לא הסכמתי להסתכל לכיוון של תרופות. יש בי אמונה טיפשית שתרופות פסיכיאטריות מתייגות אותי כ'משוגעת' למרות שאני מבינה שזהו עסק חברתי מוטעה ואמונה נכזבת, אני לא מסכימה לא להיאחז בה (זו כבר נקודה אחרת..) ואז, אז נתקלתי בדברייך וכל כך רציתי להצליח ל'דבר' כמוך.. בלי בושה. פשוט להיות כי זהו צורך.. את עוזרת לעצמך, ואפילו לא מפסיקה לנסות.. כל הכבוד. אני לא מעיזה לעזור לעצמי. אני כל כך מבוהלת שמגיעה למצב שגם לא רוצה. שאלתי היא, כיצד את מצליחה להתמודד עם לקיחת תרופות להקלה על כאב נפשי. האם את מתייחסת לעובדה זאת כאל 'סוד'. האם האנשים הקרובים לך יודעים על זה..? אם כן, האם הם מתייחסים אליך אחרת..? או מקבלים אותך איך שאת..? היום, נתקלתי בכתבה (המצורפת כקישור) המבקשת לנפץ את כל המיתוסים שאנשים חברו יחד, בנושא דיכאון ותרופות, לכבוד יום המודעות הבינלאומי לדיכאון (13.11.2008) http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3621190,00.html הכתבה הייתה במקום. זה הרגיע משהו בי אך מיד הבנתי שזוהי כתבה. זה שכותבים על זה לא בהכרח פותר את בעיית המיתוסים. זה לוקח יותר זמן מזה (אני מודעת לעובדה שיש יותר מודעות היום אך אין אצלי מספיק מודעות רגשית או משהו רגשי אחר - חסר) אשמח מאוד לשמוע ממך. דעי.. אופיר יקרה(!), שאני קוראת אותך, נהנת והרבה מזדהה. כבר התכתבנו בעבר, אך היום, עקב הבושה והמצב הכולל בו אני נמצאת (דיכאון קטן עלי), אבחר להיות נעדרת שם. היי בטוב.. ועכשיו, אם אפשר.. לך מלי.. האם תוכלי להתייחס לדברי משום היכרותך בנושא זה, כמטפלת..? בתודה מראש.. נעדרת שם.

שלום לנעדרת שם. אני שמחה שאת שוקלת את האופציה התרופתית, ושאת מצליחה לחשוב עליה בבהירות, ולמנסה לגרש מסיחים כמו "מה יחשבו" או "מה יגידו". בעיני, עבור אדם סובל, כל עזרה היא כדאית, וכל כלי שמתווסף לארגז הכלים הוא עוד חיזוק נגד הסבל וחוסר האונים. מחקרים מראים ששילוב של שיחות וטיפול תרופתי הוא השילוב היעיל ביותר, ואני בהחלט נשענת על הנתון הזה. חשוב בעיני להזכיר גם שתרופות הם לא "נישואים קתוליים" - ברגע שתתחזקי ותחשבי שהתרופות עשו את עבודתן, אפשר יהיה (כמובן, תוך ייעוץ וליווי רפואי) לוותר עליהן. ולגבי שאלת השיתוף - זה עניין מאוד אישי. אני מניחה שיש אנשים שאולי תרגישי נוח לשתף, אפילו תרצי לשתף, ויש כאלה שלא. אין פה כלל נכון ואחיד. נדמה לי שזה קצת כמו לגבי טיפול - יש כאלה שאין להם בעיה לספר, ויש כאלה שחשוב להם שלא יידעו. נראה לי שכאן, כמו ברוב התחומים, חשוב שתעשי מה שמרגיש לך הכי נוח ומתאים. בהצלחה, מלי.

תתתנהתהי מלי אני רוצה להעיר משהו בנוגע לתרופות, כל פעם שאני קוראת על יעילותן של התרופות, מאנשי מקצוע למיניהם, אני נדהמת מחדש, ושואלת את עצמי, אם התרופות כל כך עוזרות, מדוע הם לא גורמות להטבה אצל אלה המשתמשים בהם. אקח לדוגמא את אופיר, שמופיעה כאן קבוע ולעיתים קרובות, ובטח לא עם הודעות המעידות על הקלה למרות הטיפול המשולב, ועם הרבה רצון כן ואמיתי להגיע לאיזושהי שלוה ורגיעה. אבל באמת , אופיר אינה היחידה, אני קוראת כאן תקופה לא מבוטלת, ומבינה שיש כאן דוגמאות למכביר.. אני רוצה להתנצל בפני אופיר שהשתמשתי בה כדוגמא...סליחה אופיר..ואני באמת מפרגנת לך.. ומלי - אל תקחי את דברי באופן אישי, אני באמת תוהה לגבי חוסר היעילות של התרופות, וההמלצה להשתמש בהם למרות זאת. ליל מנוחה.

הי.. אני מבינה אותך לגמרי, את החששות מלקחת תרופות. אצלי היו חששות אחרים לאו דווקא מאיך יתייגו אותי, אלא מהתרופות עצמן, מתופעות הלוואי הלא קלות שהן מביאות איתן, עם אובדן השליטה, עם התחושה שההישגים הם לא שלי אלא של כימיקלים במוח שלי..והרבה קולות מסביב לחצו עליי ואמרו לי מה טוב לי( משמע, תרופות ). העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך, היא שתקחי תרופות כשתהיי שלמה עם ההחלטה, ואם את עדיין מתלבטת/ מפחדת, זה לגמרי טבעי, וכדאי לך להמשיך לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. אני נתתי לעצמי הרבה צ'אנסים וכשראיתי שהמצב לא משתפר, אלא אני רק מרגישה רע יותר ויותר, החלטתי שאין לי הרבה מה להפסיד, ובמילא אני תמיד יכולה להפסיק, למרות שאומרת לך מראש שצריך הרבה סבלנות עד שרואים שינוי, לפעמים חודשים ולפעמים גם צריך לנסות כמה סוגי תרופות עד שמוצאים משהו שמשפיע לטובה.. לגבי ה"סוד", גם בלי התרופות, לא ממש הצלחתי להסתיר מאנשים בסביבתי את עובדת היותי בדיכאון, מסתבר שזה משהו שדי נראה בהתנהלות הכללית ובמראה (:. דווקא חברות, משפחה ואנשים מסביב הם אלה שעודדו אותי לעזור לעצמי בכל דרך שאפשר, בדיוק כמו שאם הייתי חולה בסכרת, הייתי מזריקה לעצמי פניצילין בלי לחשוב פעמיים. ואצלי ככלל, אין סודות, התחושה של סוד מאבדת מכוחה לדעתי כשאתה מניח אותו להתחמם באור השמש, שמי שירצה יראה, ומי שלא ירצה, טוב שילך, סלקציה טבעית לאנשים שעדיף שלא ישארו בסביבתי...רק אתמול ביקשתי מחברה לא להיכנס לחדר שלי כי הוא מבולגן, והיא חטפה עליי קריזה שהפתיעה אפילו אותי. היא אמרה לי שהיא בחיים לא הייתה אומרת לי דבר כזה, מבחינתה אין שום דבר בה שאני לא יכולה לראות, ושאחרי כל השנים האלה חבל שאני לא מבינה שזה לא יפריע לה, שהיא מקבלת אותי איך שאני ..היה נחמד לשמוע... אני בטוחה שתגלי מסביבך הרבה אנשים לא רק שיבינו אותך, אלא שלוקחים תרופות בעצמם. יש לי מלא מכרים כל כך איכותיים שלוקחים תרופות, חלקם פסיכולוגים קליניים בעצמם. בכוח הוא בלהודות בבעיה ולטפל בה, זה רק מראה שאת אוהבת את עצמך ודואגת לעצמך. כמו שאומרים - מי שמתבייש, מתייבש(: אופיר

אופיר יקרה. מסר חשוב ביותר! תודה! מלי.

אופיר נשמה, יצא לך פניצילין במקום אינסולין... :-) ורק לומר לך שאת אמיצה ומיוחדת במינה לילה טוב ...