מלי..

מלי... היום היה טיפול לא פשוט.. מעניין שלמרות זאת, יש בי מעין רגיעה מסויימת בי.. רגיעה מאתמול אולי.. רגיעה של הבנה.. הכל כל כך מעורבב.. אבל נדמה שרק בכאילו.. את יודעת, בקשרים, כשאני כל כך נזקקת, צריכה את האדם שעומד מולי, אני מרגישה שהאני שבי נעלם.. שהקירות כולם נופלים ואין כבר נילי.. שאני חשופה, אני נעלמת, אני לא עוד.. בכל פעם שאני מתקרבת למטפלת.. אני שונאת אותה יותר, כועסת יותר (והכעס הוא ריכוז של הכל, ואמיתי ולא דווקא שייך אליה אבל הרבה כן) מתרחק ממנה, מנסה לקלקל.. כמעט בכח.. נלחמת בה.. נלחמת בעצם בי.. וזה כואב מלי.. זה כל כך כואב.. למה אני מקלקלת?? מה קורה שם שאני מתעקשת להישאר ברע? מתי ארגיש מוגנת?? מתי אתן לעצמי להצטרך אותה?? מתי אתן לעצמי להצטרך בכלל... שוב גולשת ל'מתי'.. ואמרנו שמנסים 'עכשיו'.. אבל 'עכשיו' לא נראה לי.. עכשיו זה לא קורה.. עכשיו זה גם לא יכול לקרות בכח.. כי כשאתה שייך, אתה מרגיש שייך.. וכאתה לא, אתה ל-א. אני רוצה ללמוד את האפור.. נמאס לי כבר משחור ולבן.. או הכל או לא כלום.. אני לא יודעת וגם רגשית לא מבינה (אולי בעצם עכשיו קצת קצת מתחילה להבין) את האיזון.. בואי ניקח את המטפלת לדוגמא, היא שם (לפחות אומרת זאת) איתי בחדר וכל כולה בשבילי, להיות איתי (לא יפה שאני ככה מזלזלת אך לא בטוחה אם להאמין לה, שוב רגשית..) ולי זה לא מספיק! כי אני מבינה עד כמה אני צריכה אותה.. אולי גם מעבר.. מאידך, המחשבה עליה איתי בחיי, ביומיום, מזעזעת אותי. לא מתאימה לי.. שאלתי את עצמי מדוע, היום בטיפול.. והופתעתי.. אני לא רוצה לראות את האפור שבה.. אני מתעקשת או לכעוס עליה (מסכנה..), או לאהוב אותה (אם אני בכלל יודעת מה זאת אהבה..) ולראות את האדם שבה?? זה, זה פשוט מ-פ-ח-י-ד.. כי אז, אז זה אומר שהיא לפעמים יכולה ולפעמים לא (בתור בן אדם הכוונה) והיא לא מושלמת.. (כאילו שלא ידעתי זאת – ז למה אם כן??) וזה מפחיד משום הקיצוניות שבי.. בשלב זה בחיי אני גם יודעת שיש טוב, ולמרות שמנסה, לא מצליחה לברוח מעובדה זאת, ועל כן נבהלת עוד יותר.. נלקחים ממני בשעה זאת כלי הגנה מאוד שימושי שהיה בידי.. כלי קיצוני.. 'או הכל או לא כלום' שמו.. ועכשיו, עכשיו (חזרנו?) אני צריכה להתמודד עם המציאות.. עכשיו אני צריכה למצוא איזון שאני לא מכירה במצב שאני לא מכירה.. עכשיו אני צריכה להרגיש בטוחה, לסמוך, לא לנסות לקלקל, להיות.. ואני לא יודעת איך.. אולי באמת לא צריך לדעת.. אולי באמת צריך רק לנסות.. הנה.. מדבר בי הקול הרך.. רוך שמעורבב עם גרון חנוק.. בוכה בפנים.. גם מלטפת את עצמי.. מצליחה קצת.. איך מסבירים את זה.. אולי זה הכעס והכאב מעורבבים עם ההבנה שמה שכואב באמת כואב והכעס גם הוא כואב.. בנוסף, הידיעה ההרגשה והתחושה שפה, פה א-נ-י צריכה להחזיק את ידי.. ידיעה שגם כואבת.. מרגיש שאני לבד צריכה להחזיק את ידי.. לבד.. (בוכה..) כואב שכך.. כואב כי הכל כואב.. גם אם יש רוך.. זה לא מעלים.. תחושות מעורבבות.. מוזרות שבגיוון.. אך מזל שכך.. מורכבויות.. של רגשות.. יחד עם הכל.. מרגישה נשימה עמוקה שמרחשת בי.. אולי אני צריכה חופש מהטיפול.. אולי הרגיעה מגיעה ממקום שמבין שאני מבינה מדוע אני מנזה להרוס ולא סתם מתוסכל.. לא סתם כועס.. שלמתי לה הכל היום כדי לאפשר לעצמי לגשר אח"כ.. ואמרתי לה על כך.. שאלתי אותה אם היא 'תריב' על לחזור.. כלומר, אם אכפת לה שאני אקח חופש.. אם היא תתעקש עלי.. ואני יודעת שהיא כן.. אבל לא רוצה לדעת? לא רוצה להאמין?? אולי הדמיון שלי לא משקר אותי.. אולי באמת אוטוטו יגמרו לה הכוחות ממני.. אמרתי לה שאני מרגישה כמו ערפד.. מוצצת את דמי, מוצצת את דמה.. (במקום לחתוך??) והיא אמרה שאני רוצה עכשיו לעזוב בגלל שאני רוצה להקדים אותה ולא להתמודד עם הפחד המטורף הזה של הנטישה.. וישירות, ציינתי שהיא אכן צודקת. אני לא מוכנת נפשית לעזיבה עכשיו. והיא אמרה שלא תעזוב אותי.. אמרה שהיא איתי.. עכשיו.. אבל הדמיון שלי מפותח יותר מהמילים שלה.. הדמיון שלי כבר לוקח אותי הרחק במסע הפחד.. וזה גרוע. הדמיון מגלם את החבר הרע. הוא סוחב אותי ושואב אותי ומרסק אותי ומרטיט אותי ומזיק לי.. מקיים את הפחדים שלי.. היי, מי אני שיאשים אותו?? בעצם אני זאת המאשימה את עצמי.. אבל לא רוצה להלקות אותי עכשיו.. מעדיפה להתעלם מהרצון להמשיך לפגוע בי.. די כבר גזרתי את עצמי לגזרים.. חתיכות ממש.. ואני מדממת היום.. (ואולי זה מקור הרגישה החלקית זמנית הזאת??) לא בא לי הרגע (ועוד דקה ממש זה יכול להשתנות) לשאוב את עצמי.. מרגישה שאובה כבר ככה.. קצת מרוקנת.. וטוב לי ככה.. כי זה לא בשלמות פגיעה עצמית.. זה גם רגע של.. הכלה?? (אוי מה אמרתי?? איך אני מעיזה..?? ילדה חצופה..) ((((((((((דדייייי לא יפפה נילי..))))))))))))))) מלי.. את רואה את המלחמות?? אני בוכה עכשיו.. הגרון שלי.. את מבינה את המערבולות?? את מרגישה את הבלאגן?? אני.. אני מתגעגעת לרכות שהייתה לנו בקשר.. אני מתגעגעת אליה.. אבל אולי אין את 'אותה המטפלת' כמו של פעם, היום.. כי היום אני רואה בה עוד צדדם.. היום היא אדם קרוב.. לא מלאך דמיוני.. (אמרתי קרוב?? למרות הכעס.. מפתיעה את עצמי..) עכשיו אני מפחדת.. עכשיו אני שואלת את עצמי אם יכול שיהיה בעתיד את הרכות שהיה בעבר.. כשהייתי 'ילדה יותר מידי טובה'.. ?? אולי אני בעצם גם פוחדת שהרסתי מספיק בשביל הרוס את מה שהיה בעבר..?? רוצה להשאר תמימה לנצח מלי.. וזה לא עובד לי.. יחד עם זאת, מנסה גם להיות אמיצה ולהסתכל ל'מצב' בעיניים.. מנסה לא להיבהל ממה שעולה.. מנסה להיות איתי.. על כל המשתמע מכך.. מרגישה לבד.. בודדה.. בוכה.. מפוחדת.. מבוהלת.. מלי.. זה אני, נילי שמנסה לוודא שהיא לא נעלמת גם פה.. בין השורות.. ~נילי~

נילי יקרה. כ"כ רוצה לתת לך את ההרגשה שאת קיימת... שהנוכחות שלך מורגשת, ועוברת כ"כ חזק בכתיבה שלך. ונדמה כאילו ככל שאת יותר ויותר מרגישה "נמחקת" ו"לא קיימת", ככה את עוברת בכתיבה כיותר נוכחת ומורגשת (ומענין לחשוב על זה, שאולי תחושות המחיקה ווהעלמות הם דווקא אלה שגורמות לך להרגיש חיה וקיימת...). וחשבתי על מה שכתבתי כרגע לשיר (תקראי את ההתכתבות בינינו, נראה לי שזה גם יידבר אלייך), אבל אני רוצה לכתוב גם משהו אליך, שיהיה אישי ושלך... אז אולי יותר מהכל אני רוצה להגיד לך שיש משהו במאבק הזה שלך שבעיני מערב הרבה אומץ וכוח, ושזה קצת מזכיר לי צירי לידה, שבסוף יוצא מהם משהו חדש, נולדים חיים. ונדמה לי שגם את, יחד עם ה"מיילדת" שלך עוזרים לחיים אחרים להיות, מנסים להוליד משהו חדש. וזה יהיה עוד כואב, וקשה, ולא מוכר, אבל זה כ"כ משמעותי... וחשבתי על זה שאת מוותרת על המושלמות - שלך, של המטפלת שלך... ושזה ויתור, ומצד שני יש משהו מנחם בידיעה שכולנו טועים, כולנו נופלים, לכולנו יש פגמים... ואולי מה שמשנה וחשוב באמת הוא לא המאמץ להיות מושלם, אלא דווקא הנכונות לתקשר, לדבר, לראות את חוסר המושלמות, זו שבנו וזו שבאחר. תהיי חזקה... מלי.