אנשים שחשבתי עליהם ולמענם

שלום דרור וערב טוב, רציתי לרשום כמה מחשבות בהמשך לעצים שהקישורים אליהם מופיעים בסוף הודעתי למטה. ככה קצת ביני לבין עצמי, וגם לשתף את הקוראים, אולי מה שאכתוב יעניין את חלקם (אם כי, ככל הנראה, מרביתם ינטשו בגלל האורך והכובד). נראה לי, ואולי אני טועה, שבשבוע שעבר ובתדירות קצת גבוהה יותר, הודעותיהם של משתתפים אחדים הופיעו בצורת תלונות, טענות או דרישות הקשורות לכאורה לפורום. כמדומני שחלק שכך ודי נפתר. אני מניחה שיש לקולות הללו איכשהו גם קשר לשינויים. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו פזיזים וחסרי סבלנות בתקיפות וההדיפות האוטומטיות. לפעמים חוסמים בעצמנו את ההזדמנות הטובה המזמינה והמזינה, או מעכבים אותם במאבק על דבר שאולי היה קורה ממילא. ומי לא חרד ומזועזע? ... לעתים קרובות ניתן למצוא הרבה טוב בשינויים האלה. אפילו אני מצליחה להתרגל בסוף, אולי ככה לפעמים. מעניין, שייחלתי לחלק מהשינויים שקורים עכשיו (למשל, בפורום), ובהדרגה, ובמיוחד בשבועות האחרונים, הם כבר התרחשו. מטבע הדברים, אולי קצת שונה מהצפוי, אך טוב מספיק. נחה דעתי בכמה מקומות וניתן לאתר פשרה פנימית לרגעים. זה עוזר להמשיך הלאה, ועדיין, עוד לא התייצב, יש בלבול גדול ויש לשער שיצוצו להם קולות העבר. אז אולי הקולות קשורים לשינוים, אבל לא רק. לדעתי, אפשר לערב בכך גם את הקושי לסבול ולהכיר בכך שלמישהו יש משהו שלך אין, והקושי לסמוך, הקושי להכיר בחולשותיך, תסכול וחרדה לאבד שליטה, לוותר, וההתעקשות שיראו וישמעו אותך, ועוד. ניסיתי להתבונן בהודעות בצורה רחבה, עד כמה שאני יכולה, וחשבתי על כך שההודעות שקראתי אינן בהכרח טענות קונקרטיות ל"פורום". ניסיתי לראות אותן מדברות את הכאב העמוק של הכותבים מימים קדומים, וניסיתי מאד להקשיב לו. למישהו כואב עד זוב דם. אני מודה שאילו הייתי בצד השני, הרך והמשקיע, והיו נכתבות לי הודעות שטמון בהן זעם (סמוי או גלוי, מעודן ומרוסן או בוטה יותר), ובעיקר אם מדובר בזעם שתכולתו גם משקעים מן העבר שכלל לא קשורים אליי, ייתכן שבמצבים מסוימים הייתי נבהלת מאד, או נעלבת, נפגעת, וכן, כועסת, ואפילו מרגישה דחייה, אם כי לא בהכרח הייתי נותנת לכך ביטוי חיצוני. תלוי במצבי בזמן נתון. לא יודעת... דרור, לפעמים מרגיזים את הצד השני, בקטנה, אבל אני לא חושבת שזו צריכה להיות סיבה להתקפל ולהימנע באופן תמידי לא לנסות לומר את שעל ליבנו, מחמת הפחד מכעס האחר עלינו. כאילו כעס שווה לאובדן קשר והפסקת האהבה לתמיד, או נידוי, או חלילה ימית ויזיק לאחר. ככה רק צוברים את הכעס, שבסופו של דבר אינו מצליח להישאר כבוש, ואז, בהתפרצותו באמת קשה יותר לעמוד. והוא על-פי רוב גם מתפרץ במקומות לא הכי בטוחים. בעיניי, אחת הסיבות לכך שאנשים בוחרים לתבוע את תביעותיהם בפורום ולדרוש בעילום שם, קשור לחרדה מסוג זה. למשל, לא להיות נאהבים אם לא נר?צה את כולם כל הזמן. בפורום, אם חוטפים גבול בהודעה שקשה לזהות בה אותך, אפשר לחזור בשם חדש. להתחבר כמישהו חדש. ובינינו, על מי אנחנו עובדים, מעצמנו לא נוכל לברוח. ניחא. במציאות זה מסובך יותר. אולי. אז צריך אומץ כדי לרשום בשם המוכר. ואומץ היא תכונה חשובה מאד להתקדמות הטיפול ובעיניי ראויה להערכה. חשבתי על מה שחלף, ולדעתי, היה משהו שנלקח מכאן ע"י אנשים עם רגישות נקודתית מאד מסוימת, נמשך ונגע בדיוק בפצע. אולי הפצע העמוק ביותר. מן שימוש במתרחש בפורום לצורך גירוי יתר של הפצע. מניחה, שמי שאין לו פצע שם, לא יבין כלל את פשר ה"טענות" ומה הקפיץ אותן. אך אני חושבת שצריך להקשיב להן. שחייבים להקשיב להן ולתת להן מקום. לתת תוקף לאותו כאב. מספיק שנותנים לו את הנפח הנדרש, את המרחב הפנימי, כבר בכך יש בכדי לעזור. עזבו שנייה את הפורום והמגבלות שלו (והן מובנות לי). לפחות אם מישהו בטיפול - להשמיע אותן שם, לעצמו, למטפל/ת. כי הנאמר בהן, ובעיקר מה שבין המילים, עוצמת החוויה, טון הדברים והנימה, יכולים להוות המון חומר לעבודה משותפת. זה הלב. למדתי בטיפול, שאת הכאב הזה, שלעתים יש נטייה לערבב בינו לבין תלונה (וכך כביכול יש הימנעות מהכרה או נגיעה בכאב שלך עצמך), רצוי להביא לטיפול בצורה הגולמית שלו. פחות מומלץ להביא אותו למקומות אחרים מחוץ לטיפול בצורתו זו. ובכל זאת... למרות ההמלצה, לפעמים קשה יותר להשיג שליטה. לימדוני, וכך אני מבינה, שהסיכוי לאיבוד שליטה גדל ככל שננסה להכחיד-להכחיש קיום רגשות מסוימים מבפנים. אז לטיפול. עדיף לטיפול. לשלוח את העומס הלא מעובד לסביבת חוץ רגילה לא הכי כדאי, כי, בחוץ (לרבות הפורום), שמבינים בו פחות, מכירים אותך פחות על השלם וחלקיך, והוא כלי קיבול קטן הרבה יותר מאשר טיפול, יש סיכוי שהחברים יראו בפנייה כפיות טובה, דורשנות לא הוגנת או לא ריאלית (היא באמת מבטאת משאלה פנימית כזאת שנוכחת בכל בני האדם ויש להכירה), וכתגובת נגד, את הזעם ישפכו עליך עם תוספות בחזרה ושאריות מהפח זבל של השכן. גם לפורום, שאמנם מנוהל על-ידי אנשי מקצוע, יש גבול להכלה. ככל הנראה הוא נמוך מזה של טיפול, וטוב שכך. יתרה מזו, אפילו למיכל של הטיפול יש גבול... אמנם הרף יותר גבוה, ומניסיון בטיפול שלי, במצבים קיצוניים המטפל לא יכול לסבול, כבר לא יכול, הוא מודה, אבל הוא עושה כל מאמץ כדי שנעבור ביחד ונשרוד את השלב בטיפול. ודווקא, באופן מוזר, אני חושבת שככל שהמטפל יותר לכיוון האנליטי עם הגבולות הקשוחים והמתפשרים פחות, כך יש סיכוי גבוה יותר להמשיך ולשרוד מצבים קשים ולא לתת לטיפול להתפרק לאורך זמן. מצד שני, לדעתי, זה גם סוג הטיפול שמגייסים מולו המון התנגדות ומצריך אומץ לעמוד בו ולהמשיך. דיברתי על הכלה. נכון שבטיפול אמורים למצוא יותר הכלה. אך טיפול הוא לא רק מיכל בשביל כל הרפש שלך עד אין קץ. וואי, טעות. זה לא רק רפש. אלה גם כל הדברים הטובים והנפלאים שלך, שלתחושתך, אם הם נשארים אצלך אתה הורס אותם. כמו... תקווה. דברים טובים שנשמרים אצל המטפל, שיזכירו לו ברגעים המגעילים את היופי שבך. זה עוזר לו להמשיך לטפל, אני מניחה. לשמור משהו ממך אצלו. בשלבים מתקדמים יותר בטיפול, בהדרגה, לאט לאט, מעבירים למטופל יותר ויותר אחריות. מלמדים את המטופל להיות כלי קיבול לעצמו. לכיעור. ליופי. גם וגם. המטופל לומד איפה חלקו, ואיפה לו יש אפשרות לשנות דברים בעצמו מול הסביבה. הנה סיפרתי קצת מה שלמדתי. תהליך כואב. אני מאד מתביישת ברגשות התוקפניים שעולים בי, ואם קורה, אז בביטוי החיצוני שאני נותנת להם. מאד. מתביישת בהם וגם במחשבות מרחיקות הלכת, שבמצבי משבר (כמו לאחרונה) מציפות אותי, ואני מניחה שחלק מזה בא לידי ביטוי גם כאן. כועסת על עצמי, ובצדק. הטיפול מסכים איתי שאני עושה שגיאות בנקודה הזו, על אף שרכשתי כלים טובים כל-כך ולפעמים איני משתמשת בהם, או משתמשת בהם להרס. ואני מתנצלת (חודש אלול חודש סליחות), ואם יש צורך, גם כאן בפניכם. מרגישה אחריות, והאמת שבגלל הקושי להפריד, יש לי נטייה לקחת על עצמי גם דברים של אחרים. כך שזה נהיה יותר מידי, והופך לאשמה וצורך להיכנס לסחרחרה של תיקון ופיצוי, המזיקים יותר מאשר מועילים. אז הלכתי לכיוון האשמה, בכך שדבריי שם למטה אולי סחפו אחרים, והם נפגעו כתוצאה מכך. כאמור, אין לי שליטה בזה, וישנם דברים שאינם תלויים בי, ובכל זאת אני בתחושה לא נוחה. יש בי המוני רגשות עוצמתיים ברמת הכיעור והגועל שלהם. אותה חיה רעה שמרנית שלא נותנת צ'אנס. אך, מקווה שמישהו אי שם יידע, שיש שם גם ילדה נחמדה ורכה וידידותית ומאד, מאד אוהבת אדם. תודה על ההקשבה, אפילו אם הייתה חלקית על כל העומס הזה. כבר מזמן הפסקתי לעקוב אחרי עצמי... רק רציתי לספר שגם לי כואב. (אשת בוקר) קישורים מצורפים: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-892,xFT-759991,xFP-759991,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-892,xFT-760040,xFP-760040,m-Doctors,a-Forums.html

א.ב.שלום, תרשי לי להתייחס קודם דווקא לסיומת של דברייך. שמעתי בהם הרבה תחושה של חרטה, אפילו בושה בעצמך ובמה שאת מרגישה כתוקפנות מוגזמת. אני מבין שתחשות אלו גורמות לך כאב רב, וקושי להרגיש בנוח עם עצמך. מעין תחושה שאת מנסה בכל כוחך לא לבטא תלונה, ובוודאי לא כעס ותוקפנות, אבל לא מצליחה בכך. אני מסכים עם דברים רבים שכתבת, נראה לי שלמרות הקושי המצבי בו את נמצאת את בתוך תהליך שמקדם אותך ליכולת להבין מה מכעיס אותך ומתי וכיצד להתמודד איתו. כמו גם פחות להיבהל ולהסתיר את הכעס שלך עד שהוא מתפרץ. בנוגע לפורום, אני חושב שהפורום נמצא כבר זמן רב בתהליך של התאמה והתגמשות, גם אם זה לא תמיד נראה. לעיתים זה יוצר בלבול, בוודאי גם כעס ותחושה של משהו שנלקח. אנחנו כמנהלים מנסים להקשיב לקולות ולהתאים במידת הצורך ככל האפשר מתוך הבנה ברורה שחלק מהכעסים קשור גם לקשיים וכאבים אישיים. יחד עם זאת נדמה לי לעיתים כי בסופו של דבר קיים קו מסויים לפורום, שישנה חשיבות לשמור עליו, לא רק מסיבות של עקרון גרידא, אל מתוך מחשבה שחשובה יציבות ולא שינויים תכופים מדי. נכון שזה אומר להתפשר, אבל מי אמר שזה תמיד רע? דרור

אני חושבת שמה שאשת בוקר ניסתה לומר במילים עקיפות מאוד, זה שמטפלת אפילו שהיא מתפקדת בתור מנהלת פורום, לא אמורה לכתוב פסקאות שלמות על כמה דברים שחברי הפורום כתבו פגעו בה באופן אישי ( התגובה ללילך, שאין לי ספק שבהלם עכשיו ולכן לא ענתה ), ולדבר כמו שהיא ניסחה זאת ממקום כה אמוציונאלי. אנשים רגישים כמו אשת בוקר, עלולים לקחת זאת על עצמם שפגעו, בכך שהעלו תלונה. מצד מנהל פורום אפשר לצפות לקצת יותר עמידות מול כאב של אנשים שסך הכל לא קשור אליה, אלא לחוויות עבר שלהן בפורום וגעגועים אליהם.

שלום דרור, כבר נראה לי, שאני קצת (הרבה) מכירה מה מכעיס אותי. בשלב זה הכעס כבר פחות מופנה כלפי עצמי ויוצא החוצה, והניסיון העכשוי, הוא להתמודד באמצעות כתיבה. לנתב את הזעם לרשימות שלי. ו... אחרי שלב ההתמודדות עם הכעס מגיעים לשלבים גבוהים יותר בסולם. קוראים לזה חיים.. ובהקשר לפורום - דווקא מאד רואה את תהליך ההתאמה וההתגמשות שהפורום עובר, רואה גם רואה, וציינתי זאת גם באמת מהודעותיי הקודמות באחת מהמשמרות של מנהל אחר כפי הנראה. יפיפה לראות את התהליך הזה מהצד, אפילו מבלי לדעת מה הולך מאחורי הקלעים. ויציבות - אין כמו. בוודאי שבעד. מנסה להתאים את עצמי ולמצוא את הנישות של היש ופחות של האין. תודה על הסבלנות ועל האפשרות להשאיר פה את ים המילים, תודה לכולכם ליל מנוחה א.ב.

מזדהה.. היי חזקה..

נילי יקרה, היי חזקה גם את ושיהיה יום נעים וקל

בוקר אור דוד, שוב, היום, מאד חשוב לי לומר בוקר טוב למישהו לפני שאני פותחת את היום ויוצאת. קצת להמשיך את העץ עמוס המילים, רוצה להודות במיוחד על הכיוונונים החדשים, ששמתי לב שקרו בשבוע האחרון (בפורום...) - * לכך - שביום השני של המשמרת של המנהלים השונים, הודעות הועלו זמן מספיק לפני תומה, ואיפשרו לנוכחים בפורום להתבטא עוד בתחום המשמרת, קצת לפני הסיום, אפילו קצת להתמסר עם המנהלים. מאד מקל. זה כמו סיפור לילה טוב של לפני השינה ופרידה טובה וחמה. טקס חשוב מאין כמותו; * ולכך ש - הודעות המשך נקראו ובהן הייתה התייחסות גם לקורא, ובמיוחד ככל הנוגע למשתתפים הקבועים. הן בפנייה לכותב בשמו, והן בהתייחסות לתוכן. מעטה ככל שתהיה, אבל התגובה אינה מנותקת לחלוטין. זה נותן תחושת קרבה קטנה של זוכרים אותך, שומעים אותך ואתה קיים. קיבלת משהו חלקי, אבל עד להמשך זה יכול להחזיק אותך. ואצלי, לפחות, מעלה פחות רגשות תוקפניים. ממתן ומניח. אני מקווה שגם המטופלים מלמדים את המטפלים משהו. שגם החבורה שאנחנו פה מולכם נותנת ומעשירה אתכם. יש עצבות בפרידה. עצבות יפה מקסימה. אפשר לראות לאורך השרשור וגם בכלל בהודעותיי האחרונות. ש... אני... כן... בתהליך של פרידה. וגם ויתור. התרברבתי שאני (כל) יכולה. שאני עמידה בפני כל כאב, והתבדיתי. שאני מסתדרת ואיני תלויה, וזה מה שהפך אותי לתלויה מידי, שאוכל בלי להתלונן, והתלוננתי. שאוכל בלי עזרה, אבל בסוף ביקשתי. וקיבלתי. שאוכל בשתיקה, ובסוף... אי אפשר להכחיד רעב. והניסיונות רק יגבירו. טוב, כבר כתבתי את זה קודם. המשוריין הזה רועד, ואולי גם יצליח לבכות מתישהו. יום נעים, כמעט רשמתי את השם האמיתי שלי (קרוב זה מפחיד) אשת בוקר, שהעזה לרשום שם מלא שם למעלה, וכתבה כאן בעבר הרבה, בשלל כינויים, ועכשיו גם מנסה לחבר.

שלום לאשת בוקר בוקר טוב, נכון יותר צהריים טובים, גם לך. נחמד להיפש בבוקר, אבל לפעמים גם נחמד להיפגש כך באמצע היום, במפתיע. קראתי את כל שרשור ההודעות בעניין רב, גם את אלה שאת רשמת וגם אלה שנרשמו בתגובה למחשבותייך. אני שמח שאת מרגישה את המאמצים של מנהלי הפורום ואת הניסיון שלנו להגיע לסביבה כמה שיותר בטוחה ומאפשרת. זו כמובן מטרה אידיאלית, שלא ניתן לעמוד בה בשלמות, אבל עדיין טוב לשמוע שמזהים את הניסיון והכוונה העומדת מאחוריו. אבל האמת היא שאני נשארתי מעט מבולבל לגבי ההמשך - מודה (לא רק שמטופלים מלמדים אותנו ללא הרף, אלא הם גם מצליחים לבלבל אותנו, לפחות אותי, לא פעם). וכך, לא הבנתי עד סוף את העיסוק שלך בפרידה, והייתי שמח אם היית מרחיבה עליו עוד. במיוחד הייתי רוצה להבין כיצד הוא נקשר לשאר הדברים שתיארת, ושנשמעו לי כמו הישגים רבי-ערך שהישגת בדרכך. חביב עלי גם הדימוי של המשוריין הרועד - אני רוצה לחשוב, מקווה?, שהרעד שלו ואולי גם הבכי, הוא משהו שיכול לחבר ביחד את כל הזהויות האלה יחד, את השמות הפזורים במרחבי הפורום וזכרונותיו.. להתראות בינתיים דוד