אני והמטפלת

יש לי שאלה ואשמח אם תעזור לי. אני בטיפול שנתיים אבל לא נעים לי לשתף את המטפלת בזה אז אשמח אם תענה לי בכנות. לאחרונה אני מאוד מרגישה תלות במטפלת (למרות שאני לא מראה זאת אלא ההפך). היא מנסה להתקרב ולהראת איכפתיות, אבל אני דוחה אותה כל הזמן. מאוד קשה לי עם ההפסקה שבין הפגישות שזה שבוע רגיל ואין בינתיים אופציה לפגישה נוספת, כבר בדקנו את זה. אז בגלל "הגעגוע" שאין לי אותו ולא היה לי עם אחרים, אני לפעמים מתקשרת ומנתקת אחרי ה"הלו" שלה, או שאני משאירה לה הודעה שתתקשר אלי ואז אני לא עונה. כאילו אני צריכה כל הזמן להרגיש שהיא שם בשבילי. או שאני מבטלת פגישות על מנת להעניש עצמי נוכח הגעגוע אליה לא נעים לי "להודות" בזה בפניה. מה אני צריכה לעשות?

שלום ג. אני חושב שיש משהו מאוד נוגע בתיאור שלך, במיוחד ברגע של ההאזנה ל"הלו" מהצד השני. נשמע שנורא חשוב לך לשמוע את הקול שלה. לדעת שהיא חיה וקיימת ומגיבה אליך. ואת משחקת (לא בצחוק אלא ברצינות, משחק מכאיב), עם המתח בין הידיעה שהיא קיימת ושיש ביניכן קרבה לבין המרחק והכאב שאת חשה כשאת לא יודעת בוודאות היכן היא והאם היא עדיין זמינה. והמתח העצום הזה, בין קרבה למרחק, בין הרצון שלך להיות ביחד לבין החשש הגדול כל כך מכך שהרצון יתגלה - בושה? - הוא בדיוק הסיפור שלך בטיפול כרגע. ובגלל זה אני יכול לשמוע אותך, אני יכול לחשוב יחד איתך, אבל העצה היחידה שלי באמת בנוגע למה לעשות היא לספר את זה בטיפול. ברור שזה נורא קשה. אם זה לא היה קשה זה לא היה שווה את זה. זה לא היה העניין. אבל תנסי אולי לראות איך, ובאיזו צורה, ובאיזה קצב, את מצליחה לשתף את המטפלת בסוד הזה - שהוא התחושות שלך, והחוויה שלך, והעולם הפנימי שלך - מולה. בהצלחה דוד