ייאוש

שלום, אני רווקה בת 43 ללא נסיון רב מדי ב"דייטים". אני נמצאת במספר אתרי הכרויות ונפגשת עם גברים מדי פעם, כשאני מנסה באמת לסנן את המוץ מהתבן. לפני יומיים פגשתי גבר שהוא נוכל מדופלם, מבוקש על ידי המשטרה, ורק הודות לאזהרה אנונימית שקיבלתי ניצלתי מקשר מסוכן. אני נוטה לתת אמון ומשדרת נאיביות ונזקקות גדולה לקשר, לחום ואהבה, למרות שאני מחשיבה עצמי כבחורה אינטליגנטית, המנסה לעמוד על המשמר. בסופו של הסיפור הקצרצר נותרתי עם תחושות כבדות של ייאוש מגברים, מהחיים, תחושות שהיו שם גם קודם אבל ניסיתי להילחם בהן ולתת צ'אנס לחיים. אני מטופלת פסיכולוגית אבל משום מה נדמה לי שהטיפול מתמקד בעידוד היציאה שלי אל העולם (שכן היו שנים רבות בהן נמנעתי מהתחככות בעולם) ולאו דווקא בחיזוק האישיות הרכה, הפגיעה והלא בשלה שלי. כתוצאה מכך אני מרגישה תסכול רב, תוהה האם הטיפול נכון ובכלל לא בא לי להמשיך ולתת צ'אנס לחיים המלאים בכשלונות ובאכזבות. ובכלל בגילי המופלג, החיים לא ממש נושאים בחובם הבטחה לעתיד טוב יותר. אני לא באמת מאמינה שאמצא קשר הגון ומספק נפשית ורגשית, למרות שאני מאוד כמהה לו, ובטוחה שלא אקים משפחה משלי - אז מה הטעם להמשיך לנסות ולהתאכזב? אשמח לשמוע את נקודת המבט שלכם

שלום לך. את מתארת מצב שבו את ממהרת לתת אמון, ומתוך צורך גדול בקרבה וקשר, נוטה "לא לראות" נורות אזהרה וסכנות. כתבת שבטיפול את מרגישה שתשומת הלב מוקדשת יותר לעידוד ליציאה אל העולם, ואני מניחה שהדייטים שבהם את מתנסה כרגע הם שלב חשוב ועליית מדרגה עבורך, גם אם כשהם מתרחשים, עדיין יש הרבה קושי ובעיות. עם זאת, ניתן להבין באופן עקיף מפנייתך כי בחוויה שלך המטפלת שלך "מפספסת" אותך, ולא שמה לב לאיזור חלש או מבוהל בתוכך. אני תוהה האם אתן יכולות לדבר על כך, להבין למה זה קורה, ואיך ניתן להתגבר על כך, באופן שבו תחושי שאתן נמצאות יחד בקושי שלך. יתירה מכך, אני תוהה האם ייתכן שמה שאת מתארת עם גברים משתחזר או קורה גם בטיפול, מול המטפלת שלך. ייתכן שבחוויה שלך מולה, גם שם עלייך "לעצום עיניים", ולוותר על דברים משמעותיים בכדי להשאר קרובה בקשר, בכדי לא לאבד מקום של חום וקירבה. כך, ייתכן שמדובר בדפוס שאת פוגשת כעת גם בטיפול שלך, וביחד עם המטפלת שלך תוכלי להבינו לעומק, בדרך אל אימוץ דרך חדשה, מסתגלת ונינוחה יותר. בהצלחה (ואל תאבדי תקווה...), מלי.