ד"ר מרקיביץ שלום

ברוכה הבאה לפורום! אני כותבת זאת מקריאת התכתבות ישנה כי גם אני חדשה כאן ואחרת לא הייתי יודעת שזהו לא מקומך מימים ימימה. השתלבת יפה. ויש כאן תחושה מאד נעימה, משהו שהוא לא "זבנג וגמרנו" כמו במקומות אחרים, שאפשר לחזור ולהתייעץ, ולחשוב ביחד ולהשאר רצוי. וזה מתקשר לבעיה שלי... התחלתי לכתוב כאן לאחרונה ואסכם בקצרה, בת 30, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות. עכשיו צריך להאנח אנחת רווחה או יאוש, שונאת את המילים הללו אבל אלו סה"כ המילים שמתארות אותי בינתיים, לא יכולה לחשוב על אחרות. והייתי בשלושה טיפולים ארוכים שנכשלו. כאשר הראשון היה הטיפול המיתולוגי. טיפול של חמש שנים והפעם הראשונה שחוויתי עוצמות כאלו של קשר, הפעם הראשונה שהרגשתי שאפשר להשאר איתי ולא רק לבקר אותי ולסלוד ממני, הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי מוחזקת, וכנראה שבאמת זו היתה הפעם הראשונה כי מסתמן רקע של אמא בדיכאון שלא היתה שם. והעוצמות של הטיפול הראשון הניעו אותי למקומות מאד טובים, זו היתה אחת התקופות הטובות בחיי. ובערך אחרי שנה כזו, כשאמרתי למטפלת שזה לא יכול להיות יותר טוב מזה והיא אמרה לי שזה עוד יהיה יותר טוב מזה. הסתבר שאני צדקתי, וזה התחיל להיות רע. קשה לי להזכר בכך. ממש חוויה טראומתית עבורי שאני מצליחה לראות כל פעם קטעים קטעים וכל מקטע כזה מציף את כל הגוף בכאב. היה שם המון תסכול וכעס. בהלה שנמאס לה ממני.ורצון לעזוב שהוביל לתחושה שהטיפול הוא התמכרות לסמים- שרק מזיק לי ואני לא מצליחה לעזוב אותו. והיו המון ניסיונות לעזוב, וחזרה אליה כי היתה אובססיה וחוסר יכולת להפרד. ולבסוף זה הסתיים. השקט שאחרי הסערה. מי אמר ששקט הוא דבר חיובי? כיום אני חמש שנים לאחר סיום הטיפול ההוא, עדיין לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה.קשה לי לחיות בשקט. במיוחד כשבטרמינולוגיה שלי שקט שווה דיכאון. ומאז בערך אחת לחצי שנה אני מתחננת לפניה שתקבל אותי בחזרה, שהדברים יכולים להראות אחרת, ובכל פעם מחדש היא מסרבת, אומרת שזה יותר מדי בשבילה. ואני חושבת שהקיבעון שלי קשור לזה שתמיד יצרתי בה כלפי את הרגשות החיובים העוצמתיים ואיתם את השליליים העוצמתיים. הטיפול הזה היה בעוצמות מאד חזקות גם עבורה.ואני לא יכולה להמשיך הלאה כי אני לא מצליחה להשאר עם ההרגשה שאחרי כל מה שהיה היא לא מסוגלת לזכור את הטוב. חווה רק את הרע שבי ונבהלת מפני. ובשני הטיפולים שהיו אח"כ (שנתיים ושנה) קרה בערך אותו הדבר, בעוצמות קצת פחות חזקות כי ברחתי לפני שנחתה פצצת האטום. ואני לא יודעת מה לעשות, אני לא מסוגלת לוותר עליה ועדיין מלאה תקווה שאולי אם היא תראה שהשתנתי בזה... ובזה... אז היא תשנה את דעתה. וכל פעם לפני שהיא דוחה אותי מעליה היא חושבת כמה ימים, מאפשרת למשאלה להתגבר בתוכי. והשאלה שאני אשאל עכשיו תשמע לא קשורה אך היא בעצם מאד קשורה. אני מנסה לחשוב איך לטפל בעצמי ושואלת את עצמי: האם לנסות לחזור לאחד משני המטפלים האחרונים, האם זה נכון בכלל לנסות ולתקן דברים שהתקלקלו וכנראה שגם יתקלקלו. כי אני מרגישה כבר כמו ילדה, שצופה שוב ושוב באותו סרט עצוב, כל פעם מקווה שהפעם אמא של במבי לא תמות, שהפעם יקרה סוף אחר. אבל אותה קלטת נכנסת תמיד למכשיר הוידאו (מכשיר הוידאו במשל הזה הוא אתם הפסיכולוגיים...). ותמיד הסרט הוא אותו הסרט.ותמיד אמא של במבי מתה. אז זה בכלל משנה האם לחזור ולנסות להתחיל לעשות סרט "חדש", כאילו אני יוצרת משהו כשלמעשה השחקנים בו קבועים, והמונולוגים אינם משתנים, ולחשוב שאני יכולה להכריח אותם לעשות הפעם משהו אחר... או להכנס להפקה שהופסקה. למסך שירד בשל כשלון הצוות היוצר ליצור "משהו אחר", וידוע שדברים שחוזרים על עצמם הם נדושים ולכן מיותרים, "כישלון בקנה מידה אומנותי ותרפויטי" יאמרו המבקרים. והאם שם באמצע הסרט, מתןך הכישלון, יתכן שיקרה משהו אחר. תודה על כך שקראת.

שלום גילי, ותודה על הברכות והמחמאות. את מספרת על הקשרים הטיפוליים שלך, שנחווים כמו "סרט ידוע מראש", שבו, גם אם מתחיל משהו מבטיח, הסיום הוא תמיד צורם וקשה. אני מניחה שאת בטח יודעת שיש משמעות לסרט החזרתי הזה - שבאופן הזה את כנראה מספרת לעצמך (ולמטפלים שלך) את סיפור חייך, את החוויה הרגשית שלך בעולם. נשמע שאת כמהה לקשר, אבל הוא גם מציף אותך בעוצמות בלתי נסבלות, שהאחר תופס מקום משמעותי ומרכזי בחייך, אך לאט לאט המקום הזה הופך לחסר גבולות, לפולשני, עבור שני הצדדים. את מספרת על קבלה שמתחלפת בדחייה, אהבה שמתחלפת בכעס, כמייה שהופכת לעלבון ולתחושת בדידות. כל אלה ודאי הם "חומרים" המוכרים לך, ושכנראה תצטרכי לפגוש שוב ושוב, עד שתוכלי לעבד ולעכל, להיות בהם באופן שאינו "שורף" אותך או את האחר. זוהי דרך לא קלה, אך חשובה מאין כמוה, ומהפנייה שלך אני קולטת את הרצון העז שלך להיות במקום אחר, ויודעת שזו כבר התחלה מצויינת, ושמחה שאת מתעקשת, לא מוותרת, על האופציה להשתנות. כמוך, גם אני חושבת שטיפול פסיכודינאמי הוא המקום המתאים ביותר לשינוי כזה. בהצלחה מלי.