לפסיכולוג או לפסיכיאטר היועץ

שלום לך, אתאר במספר משפטים קצרים את הרקע שלי, ואני מבקש התייחסותך לבעיה המוצגת כאן. גדלתי בסביבה קשה. לא סבלתי מהתעללות פיסית, אלא ממצוקה מנטלית קשה. התייחסות הסביבה אלי נעה בין אדישות, הסתייגות, ודחיה, ועד לעוינות בוטה כמעט למן הרגע שבו אני זוכר את עצמי. באמרי "סביבה" אני מתכוון לכולם, לרבות כל הדמויות המשמעותיות בחיי. ילדותי וימי נעורי המוקדמים היו סיוט מתמשך - רצף, פחות או יותר, של שנאה, חרדה, השפלה, בהלה, ומאבק מתמיד על השרדות נפשית. פיתחתי מנגנוני התגוננות, ואלה נשאו אותי איכשהו, בקושי, עם הראש מעל המים. מנגנונים אלה היו המרכיב המרכזי במימשק הבין-אישי שיצרתי עם הסביבה, והיו הבסיס העיקרי להווצרות אישיותי כמתבגר וכמבוגר. נוצרו דפוסים קבועים של תפיסת המציאות, של שיג-ושיח פנימי, ושל תגובה למציאות זו. רע לי עם דפוסים אלה, ואין לי כל נקודת משען ארכימדית שתסייע לי לשנותם. שירתי כקצין בצה"ל. הגעתי לאוניברסיטה אך לא הצלחתי לסיים תואר. אני מתפקד כל השנים, עובד, בעל משפחה, ו"תקין" על פי כל פרמטר התנהגותי. מערכת יצירת הקשר עם הסביבה האנושית נראית בסדר מבחוץ, אך מבפנים היא הרוסה. קשה לי לאמוד את הנזק, שכן, אין לי שום בסיס להשוואה, אינני יודע מה חשים במערכת "תקינה", ועם זאת אין לי קושי לדעת שנעדר פה המרכיב המרכזי בהא הידיעה. לפעמים אני חש כרובוט, יש כך וכך מטלות, ציפיות ממני, תפקידים ודרישות, ואני ממלאם על-פי כללים מוגדרים, אך אינני ח י את חיי. החיים מתרחשים, ואני נסחף בתוכם איכשהו, כאובייקט. מנגנוני ההתגוננות שפיתחתי בתקופת חיי המוקדמת ואשר הפכו לאחר מכן, בהעדר כל התנסות בין-אישית מתקנת, לשיגרת קיומי - מכבידים עתה עלי יותר ויותר. הקשר עם העולם חד-מימדי, שטוח ורדוד. אני מרגיש שאני חסר נואשות את הכלים לחוש את העולם. התחושה המרכזית היא של ריקנות ויאוש. כיצד מתמודדים עם זה ?

אוליבר ערב טוב, צר לי אם אני "מתפרצת" אל מכתב המופנה לפסיכולוג או לפסיכיאטר, אך לא יכלתי להישאר אדישה אל מכתבך. לפי תיאורך ניכר כי ילדותך לא היתה שרוגה בשושנים. וגם אם הכל היה נראה בסדר כלפי חוץ, ולא סבלת מאלימות פיזית, עדיין בחוויה שלך זה היה קשה, מכאיב והרסני. התיאור שלך לגבי היכולת שלך לחיות את חיי "האוטומט", ולמלא אחר הציפיות והמטלות הוא תיאור מעניין. נראה כי הוא נכתב בקפידה, מתאר היטב את המתרחש. אולם יש לי תחושה שמכתבך דומה יותר לסיקור עיתונאי מאשר לתיאור מהלך חיים אישי וכואב. כנראה שזהו הביטוי הממשי ביותר שאני יכולה לראות פה על גבי הפורום לתחושת הניתוק שלך מן הרגש. וכפי שכתבתי לך אמש, גם כעת אני דבקה בדעתי לגבי טיפול. אין לי מושג את מי אתה מכיר, אבל לא כל המטפלים הם אותו הדבר. אני חושבת שעצם המודעות שלך לחסך ולפער בין הרגש לרציונל היא בסיס מצוין להתחיל בטיפול. אולי תכתוב לי מה המניע שגורם להדיר רגליך מטיפול? והסיבה של "אני מכיר את המטפלים" מהווה בעיני תירוץ לא משכנע... :) טלי פרידמן

עניתי לך, אבל התשובה נשלחה למקבץ שבעמוד 168 באמצע ד"ר יוסי אברהם

שלום אוליבר! אני מניחה, לאור מה שכתבת, שאוליבר לקוח מאוליבר טוויסט. ואולי אני טועה? כתבת שאין לך נקודת משען ארכימדית. לו היתה לך כזו-היית יכול לשנות בהנף אחד את כל עולמך הפנימי... ושוב אני מניחה-(רק השערות, הרבה סימני שאלה) שאתה מחפש מטפל- פסיכולוג או פסיכיאטר גאונים כאלה, שגם מבינים בהנדסה, שיצביעו על הנקודה הנכונה- ואז יתחולל השנוי. מהמעט שאני יודעת, אין הרבה אנשי טיפול כאלו. ולכן אולי תחושת האכזבה שלך-כל פעם מחדש. ואולי (הרבה הרבה אולי. מכיר את הספר "ג'ירפה ולישון" של דוד גרוסמן?) צריך לוותר על רעיון הנקודה, ולחפש דרכים אחרות לשנוי? אני אשמח אם תענה לי על מקצת מסימני השאלה, אבל אתה ממש לא חייב אם לא בא לך. להתראות.