הכל אודות טרולים

רציתי לקבל ממך כמה עצות לגבי טרולים ברשת. למה יש את התופעה הזו של גולשים שמתחזים לאנשים מוכי אסונות וגורמים לפורומים שלמים לעמוד על הרגליים. ממה נובע צורך הזה לבדות סיפורי כאב סוחטי דמעות שלא שייכים להם בכלל ולקבל אהדה ותמיכה ועוד באינטרנט? מה זה נותן להם? כשהגולשים בפורום מגלים שחברם בעצם שיקר כל הזמן הם זועמים וכועסים על הפרת האמון הבוטה. האם אין להם זכות לכעוס כי מראש ידוע שאנחנו במרחב וירטואלי, שום דבר אינו אמיתי ולכן יכולנו לצפות שזה יקרה. האם הטרולים המתחזים השקרנים נועדו ללעוג לנו? יש לציין שבהתחלה מאמינים להם אבל אחר כמה זמן מתגלות סתירות בסיפורים או שהם הופכים להזויים לגמרי שהרי ברור שאדם בר דעת לא יאמין לדברים הללו. ובכל זאת הם לעולם לא יודו! ועימות איתם רק מחריף את המצב. (בנקודה זו חלק מההודעה הושמט, משום שלדעתי עלול היה לפגוע בכותבים אחרים בפורום. תוכן ומשמעות ההודעה לא נפגע מכך. דוד.ג'). למה קיימת התופעה הזו?

שלום כפי ששמת בוודאי לב, ערכתי, לאחר התלבטות, חלק מהודעתך. למרות שהעריכה לא פגעה, לדעתי, ברוח ההודעה, יש לה משמעות בעיני והיא לא נעשתה במקרה. את שואלת שאלה כללית, אבל נדמה לי שאני שומע אותך זועמת באופן אישי. זועמת על הטרולים, על הפגיעה באמון, על כך שאנשים שאנו מאמינים בהם וחשים כלפיהם רגשות שונים, עלולים להונות אותנו באופן ציני, מטעמיהם הם. לתחושת הזעם מצטרף תסכול, על חוסר היכולת להתעמת עם ההונאה והתחושה ש"רק אני רואה את השקר". וכמובן הכאב הצורב על כך שהאמנו. שאולי לגלגו עלינו. שכאשר הרשנו לעצמנו להרגיש ולהגיב רגשית היינו תמימים וחשופים. ובתור כותבת בפורום, את בוודאי גם מבטאת חלק מהחששות של הכותבים האחרים: עד כמה להאמין להודעות בפורום? עד כמה להרשות לעצמנו להגיב אליהם רגשית? מה הם המניעים של הטרולים? זו שאלה טובה, וקשה לתת עליה תשובה מספקת. אני מאמין שהם נובעים בעיקר מכאב, אבל כאב כזה שלא ניתן באמת לנסח או להביע אותו ולכן הוא עובר הסחה, התקה, לסיפור שהוא אינו "אמיתי", אבל מבלי דעת משקף משהו אמיתי בכל זאת. על הכותב, על תחושותיו. כן חשוב לי לשאול אותך: האם טרולים הם באמת המצאה של הרשת? האם אותן שאלות של עד כמה לתת אמון, עד כמה ניתן וכדאי להרגיש כלפי אחרים, אינן עולות פעמים רבות בחיים מחוץ לרשת? נראה שהרשת, עם טשטוש הזהות שבה, מקצינה את אלמנט הפתיחות לעומת החשש מהונאה, אבל בסך הכל - האם לא מדובר בווריאציה חדשה על נושא ישן? ועוד שאלה לסיום - מה עדיף, אם כן? לחשוד, לתקוף ולהסתגר, או לנסות להאמין, להפתח ולדעת שעלולה להגיע פגיעה, בגידה מייסרת באמון? כמו תמיד, לדעתי התשובה נמצאת היכן שהוא באמצע, אבל חשוב לי דווקא מה היא דעתך שלך.. להתראות דוד

תודה לך על תשובתך. אני שמחה שערכת ובכל זאת לא פגעת בתוכן. הייתי חייבת להדגים לך משהו מוחשי מהמציאות הוירטואלית שלנו. ואני לא כועסת על מי שעושה את זה פשוט התפתח דיון מעמיק בקהילה שלנו. ורציתי לקבל מימד מקצועי יותר של פסיכולוג. "אני מאמין שהם נובעים בעיקר מכאב, אבל כאב כזה שלא ניתן באמת לנסח או להביע אותו ולכן הוא עובר הסחה, התקה, לסיפור שהוא אינו "אמיתי", אבל מבלי דעת משקף משהו אמיתי בכל זאת" - היו לי מחשבות בכוון הזה אבל רציתי לקבל ממך את "החותם המקצועי". בקהילה שלי אני אשתף את הכותבות שהעלו את הדיון שהסעיר את כולנו שם בימים האחרונים. תודה רבה רבה לך- תשובתך תתן מענה להרבה בנות בקהילה שלי שתוהות גם חוץ ממני. תודה!

היי דוד אני כמעט שנתיים בפורום ,ונדמה לי שאחד הדברים שלמדתי ,זה לבדוק בציציות של כל הודעה והודעה .אני חושבת שלמדתי להבחין בן הודעה אמיתית לשקרית ,אולי בגלל התכיפות ,אולי בגלל התכנים ,סתירות שמתגלות באקראי,מבלי שכותב ההודעה,אפילו , יבחין בכך.אני מודה שגם אותי זה די הרגיז ,להשתמש במקום התמים הזה ,כדי לסחוט תגובות של תמיכה ,אבל לא צריך להתמם ,המרחב הוירטואלי לא המציא את השקר והשקרנים, אם כי , קל יותר לבדות שקרים באינט'. ביחס לאימון ,אני חושבת שזה די אישי ,יש כאלה ,שמוכנים לתת אמון גם כשעולה צל של חשד לשקר ,ולהעדיף את האפשרות ,שאולי בכל זאת מדובר בהודעת מצוקה אמיתית, ויש כאלה הבוחרים פשוט לא להגיב. ולאו דוקא בגלל הפגיעה בחוסר אימון ,אלא יותר בגלל המיאוס בשימוש בשקר. וכל אחד שיעשה את הבחירה שלו. ודוד- בטח יש לך איזה הסבר פסיכולוגי על הצורך של אנשים להסתדר עם שקרים בלבד ,שהפכו עבורם לדרך חיים.

נושא ההודעה לעיל, ועוד יותר משום שההודעה המקורית נערכה, מייד עוררה בי חרדות רבות, ואת השאלה: האם אני חשודה כטרול? טוב, זו אינה ההודעה או העריכה ממש, זו כנראה אני שכרגע בחרדות גדולות מאד, גם בגלל כל העניין עם השליטה והקישור לעצמי, רגשות האשמה, וגם בגלל שבילדותי הפכו עליי מציאות מול דמיון ועוד. אני לא טרול, ולא אעז. אך האם אני מפנטזת להיות? לא יודעת. מה שכן, לא אספר את סיפור חיי מחשש זה בדיוק. הכוונה לבכלל בעולם. למדתי בטיפול שלי שככל שהסיפור שלך הזוי יותר, כך גם לאנשים קשה יותר להאמין. אתה הופך להיות הברון מינכהאוזן בכבודו ובעצמו... נורא קשה להיות עד יחיד, לעמוד מול הכחשות... המלחמה על האמת סחטה ממני המון. ואיני מצליחה לוותר. עד היום. לפני כמה זמן הכרתי דרך הרשת בחורה, שסיפרה סיפור סוחט רגשות. בעיקר אופן ההתנסחות הגרנדיוזי והדרמטי עשה את זה, אני חושבת. נגעה בנימים של כולנו והתגייסנו לטובתה. וזה מוזר, כי דווקא סוג הדיבור הזה, המציף ובעודף, שנדמה שמקרב, בסופו של דבר מרחיק מהרגש, והוא גם כנראה יותר שטחי ממה שנראה. הסיפור לא היה בדוי, אבל היה חסר בו "פרט קטן אחד" שהפך את הכל על פיו. נעזוב את התגלגלות העניינים. הסוף הוא שנפגעתי. חוויית הפגיעה הייתה נוראית. כנראה היה כך, בעיקר בגלל שאז בכלל לא הבנתי מה המשמעות של לשמור על עצמי מספיק ולשים גבולות והקרבתי מעצמי הרבה יותר מידי. כאן זו הייתה אחריותי, ואז לא ידעתי. כמו שלא ידעתי זאת בחיים האמיתיים. התקרית האינטרנטית הזאת הייתה אצלי מן שחזור. הטיפול המסכן שלי התענה מהסיפור ה"אינטרנטי" לא מעט... ולא, לא היה מדובר בטרול בכלל, אלא במישהי שאז ראיתיה כמי שלא מסתפקת להיות במקום אחר חוץ ממרכז הבמה. יש בזה משהו מעורר קנאה ומפחיד כאחד. לדעתי, הקנאה היא הרכיב החזק וההרסני אצלי - איך "היא" תפסה את כל המקום, איך "היא" בלעה", איך "לה" האמינו בפשטות כזאת, ואיך נרתמו, חמלו וריחמו, ואיך "לי" אחרי שנות מאמץ ומאבק, לא מאמינים ואין מי שמתגייס לטובתי (וזה גם בגלל שאני לא מרשה, כלומר, הכעס הוא על עצמי...). האם כל זה הוא רב שיח ביני לבין עצמי על חלקיי? האם מה שסיפרתי כרגע אמיתי או בדוי? ... :-( הייתי אולי מנסה לשאול מה יש ב"מספרי הסיפורים" שמושך כל-כך חלק מאיתנו (או, אישית, אותי)? ואני מתכוונת לכל תגובה שהיא שאינה אדישות (זו יכולה להיות חמלה או קנאה, או זעם ותוקפנות וכד').

ממי'לה אני כל כל מבינה אותך בקטע הזה. איך שקינאת במי שהאמינו לה ונתנו לה תמיכה ובעוד את שנאבקת מקבלת פירורים אם בכלל.. אל תרגישי אשמה. כן, יש גם כאלה שמנסים לתפוס את מרכז הבמה על חשבון אנשים אחרים ולגרום לקנאה! פשוטו כמשמעו! ולדעתי אין בסיפור שלהם דבר אמיתי חוץ- מלנסות לגרום קנאה להוציא את העיניים דווקא ...לאומללים שזקוקים לתמיכה. הסיפור שלהם שלא שונה משל אחרים מוכי אסון - אבל הוא הרבה יותר הירואי!הרבה יותר יותר גדול מהחיים! ספק אם הוא אמיתי בכלל...הם כמובן רומזים על עצמם כאילו לא במתכוון שהם אנשים יפים, אפילו יפים מאוד שהסובבים נופלים לרגליהם...גם המטפלים בהם..מתאהבים נואשות..ללא שליטה.. הם אמנם מוכי אסון אבל מה ששונה אצלם זה ההירואיות, היופי, איך הסביבה נרתמת נופלת וקמה לרגליהם. מן מוכה אסון אידיאלי שכזה..טלנובלה.. ומה מזיק בזה? זה ועוד איך מזיק! זה גורם לאנשים אחרים מאותה הנישה(האנשים הקטנים האמיתיים מהחיים שגורלם לא שפר עליהם) להתכווץ, לחלום, לקנא,להזיל ריר זאת נבזות לשמה וציניות גדולה ואני מזמן עליתי על הקטע הזה. ואני בזה למי שעושה את זה אין דבר יותר נבזי מלהוציא עיניים לאומללים! אני מסוגלת לסבול כל מיני טרולים- אבל הסוג הזה מתועב בעיני.