מילים להשאיר, מילים של לפני שבת

בטיפול - כבר השקעתי המון, המון המון. כבר למדתי להכיר חלקים שבי, חלקים שלא ידעתי על קיומם בכלל, כבר גיליתי. כבר למדתי להיות רעבה, קצת לפעמים לחוות רעב ממש. כמה חרדות מעוררת אמירה כזאת. הההה מותר לומר בכלל "רעבה"? מותר לומר "חמדנות"? ו"לרצות?" ו... "קירבה"? אסור! וכבר למדתי עד כמה אני רעבה, ורעבה לעוד ועוד, ועוד ועוד ועוד, וכמה חסר וכמה לא יהיה. לעולם. לפחות אני מדקלמת את זה, אם לא ממש מפנימה. אז... רעב גדול, ידוע או לא, הפה כבר פעור לרווחה... ו... אוכל - לאו. לא פשוט כל העניין הזה. אין לי כוח להסביר. עוד פעם אחת אני שומעת "תסכול" או "אכזבה" או "קנאה" או "אשמה" "תוקפנות", "פיתוי" וכל החבר'ה האלה, או... זה לא סתם שקראתי לעצמי אלתיגבי מפחידה ומרחיקה ומבריחה, אבל אבל אבל, בסה"כ מאד מאד חלשה ומתביישת לדבר כך. מתה מבושה. שששש.... לשמור על השקט.

יקירתי, מותר להיות רעבה. מותר לרצות. ובוודאי שמותר לרצות קירבה. אי אפשר בלעדיה. אנחנו מוצאים לנו, כל אחד בדרכו, איזושהי דרך לייצר קירבה. כל אחד כמה שהוא יכול. אני רוצה להאמין שלכל אחד, יש את הרגעים, אפילו אם הם נדירים, שהוא מצליח להרגיש קרוב. למישהו. ואולי באמת, יש דברים שכבר לא יהיו לעולם. זאת הבנה חשובה גם אם כואבת נורא. אבל לצידה אפשר לגלות את כל מה שעוד אפשר. לרצות, לערוג, לחמוד, לתבוע. ולהשיג. מלחיץ קצת הכינוי הזה שלך. מקווה שהניסיון שלי לגעת, לא יסיג אותך מפה. קראת לעצמך אלתיגבי, אבל המילים שלך, לא מרחיקות בכלל. הן כל כך מזמינות. כשאת כאן, את נותנת לאנשים לגעת בך. אני יודעת שכן. ואת גם נוגעת. ועוד איך נוגעת. גם זו סוג של קירבה... כאן, את לא מרחיקה ולא מבריחה. בא לי נורא שתחזרי לכינוי שלך, זה שמרגיש כמו מרחבים אינסופיים. שמרחיב את הריאות. בעצם... העיקר שאת כאן. הנה... אני מחזירה לך את השקט שלך. ששש... יעלה

ערב טוב, קצת קשה למצוא עוד מילים אחרי אלה, הטובות כל כך, של יעלה. בוחרת לשלוח לך, במקום את מילותי שלי, את שירה היפהפה של אגי משעול - שיר לאדם החלקי פ??גו?ם כ??מו? ש?הו?א, א?הו?ב ו?ח?מו?ל כ??מו?הו? כ??כ?ה כ??מו? ש?הו?א, כ??עו?ס ו?ח?צו?י ר?ע?ב צ?מ?א רו?ט?ן רו?צ?ה ו?ח?ג ע?ל פ??נ?י ת??הו?ם, ש?יר ל?א?ד?ם ה?נ??פ?ל?ט ל?א מ?ל?ט??ף מ?ח?לו?מו?ת ה?ל??י?ל?ה א?ל ח?לו?מו?ת ה?י?ו?ם מ?כ?ח?כ??ח? מ?ל?ע?ל?ע? מ?ג?ש??ש א?ח?ר נ?ע?ל?יו כ??מו? ש?הו?א, ע?ם מ?ע?יו ה?מ??ק?ר?ק?ר?ים ו?הו?ד?פ?ים ד??ב?ר מ?ה, ש?עו?ד מ?ע?ט י?ה?י?ה צו?א?ה ו?הו?ג?ה ב??ר?ע?ב ה?א?ה?ב?ה ר?ע ר?ע ר?ע?ב ה?א?ה?ב?ה ק?פ?ה ר?ב ל?א י?כ?ב??ה, ז?הו? ש?יר ל?ז??ר?ם ה?נ??ר?פ??ה ש?ל מ?ח?ש?בו?ת?יו כ??מו? ש?הו?א, ה?ס??ת?מ?י ה?ב?ו?ה?ה ה?צ??בו?ט כ??ל?פ??י מ?ע?ל?ה מ?ת?ג??ע?ג??ע? ו?כ?מ?ה?? ל?א?יז?ה ד??ב?ר, ש?יר ל?פ?צ?עו? ה?ל??א שו?ת?ת ל?פ?ק?ע?ת ע?ל?ב?ו?נו? ה?ש??ק?ט?ה, ל?ס??יג?ר?י?ה ע?ל?יה? הו?א נ?ש?ע?ן כ??ע?ת כ??ש?הו?א מ?ת?י?ש??ב א?ל ש?ל?ח?נו? כ??מ?ס?ב סו?ף סו?ף ל?א?יז?ה ש?ק?ט ז?הו? ש?יר ל?ד?פ??יו ה?צ??חו?ר?ים, נ?ש?יק?ה ל?ע?ינ?יו ש?מ??צ?או? מ?נו?ח? ב??פ?ו?כ?י ע?נ?נ?ים - היי בטוב ליאת

ליאת, יעלה, את ואת וכולן גם - הגדנה נא לי - חשבתי לי לרגע, ביני לבין עצמי, אם "אתן" לא מרגישות שזה בזבוז לכתוב "לי" מילים כאלה עמוקות של זהב. לאחת כזאת ש... הממ.. כן, נורא זקוקה ומקנאה, עד לשמיים. אבל, מצד שני, "חזקה" בניסיונות איפוס והתאפסות. למה לא לוותר כאשר קשה עד כדי כך איכשהו להסתנכרן או למצוא מרחק נכון ובטוח. למה לנסות להתמודד עם זה. למה לא לחסום מפאת הדאגה, שאולי אם משהו יעבור הוא לא יתעכל, או ייהרס או יהרוס ויפרק. ולמה בכלל אני צריכה לחשוב כל כך הרבה... אבל , הנה אענה שוב לעצמי (גם החרדות ההן, שם בפסקה למעלה, הן שלי מולי...) - באמת, לפעמים זה חשוב לי כל-כך, אולי רק בשביל לראות ולדעת שהיה ניסיון. מוצלח יותר, מוצלח פחות, מאכזב - ניסיון היה. לפעמים, אולי גם בשביל שביב השנייה הראשונה שבקושי מתגבש לחוויה - זה שווה. ואולי, גם בשביל שאראה שהאחרים, רובם לפחות, עוד כאן, בריאים ושלמים למרות שהתקרבו, ושהתוקפנות ו/או האהבה שלי לא הרעילה. ואולי, אולי גם בשביל הרגע של השני, עבורו, היה טוב לתת. כי ככה. ובכל זאת, מורכב מכך. יעלה יקרה, את אומרת ביופי רב ורכות ובחום - מותר להרגיש, לרעוב, לרצות, לערוג, לחמוד... ואני מוסיפה וחושבת לי, שרגשות, רעב, הם אפילו לא דברים של מותר או אסור. הם שם. שוכנים בתוך. הרי לא ניתן באמת להכחיש קיומם (לא שאין כוחות שמנסים...). וכן, זה פשוט ככה בטבע ודרכו של עולם. וזה הכי להיות בני אנוש, שגם חשים אותם בלי גבול, עובדת חיים. אבל, כאמור, יש בעיית מכבש והיא כבדת משקל כל-כך ומושכת... לא פשוט. לא מספיק לדעת, לא מספיק לומר, ועוד ועוד לומר... וכבר לא מספיק להתמוגג וליהנות מהעובדה והיכולת הזו שמרשה לעצמה לפרוץ לרגעים בתוך החדר המוגן של הטיפול (כשקודם לא היה לה ביטוי אפילו בחלומות...). ומילות ההמשך שלך - לתבוע ולהשיג... הם, שיוצאים כבר החוצה, חיוניים עד מאד, גבול גבול, אך, הצילו, נחווים בעיני כתוקפניים כל-כך באופן שאיני יכולה לסחוב. ובאשר אעיז ואדרוש, התשלום לי כבד מנשוא. ושוב, הסכמתי נתונה - הדברים שלא יהיו... אף פעם לא יהיו...שלא ניתן לשנות... כמה חשוב היה לי לדעת תוך טיפול, ובכלל. הציפיות הריאליות הללו. צורב, אך אמת. כמה שהנפש מבקשת אותה. חלקה של האמת אולי מדוקלמת על פני השטח, חלקה אולי טבועה כבר בפנים בעומקים מסוימים. אבל לעזאזל יש משהו שעדיין אוחז חזק ולא מוותר. משהו שלא מאפשר לקבל ולמצות מן המעט שעוד לגמרי אפשר. לא מניח. תהרגו אותי, אין לי מושג איך זה עובד... אעפ"כ ולמרות הכל, עדיין מאמינה בתקומת הנפש, במידה שהיא יכולה. עדיין מאמינה שאוכל למצוא מן סוג של פיצוי מספק. ולוותר. תודה שהתעקשתן, לא ויתרתן והעזתן באומץ. תודה על מילים עמוקות, ושיר מדהים. (וגם תודה לאיש השיחות שלי...). הנה, קראתי וקראתי ושוב קראתי, התעמקתי בכל מילה ומילה. בניתי, הרסתי, תיקנתי, ושוב הרסתי ושוב הקמתי חומה צפופה של מילים... וגם זה עוד יתהפך וישתנה... אילו ידעתי מי אני "כמו שאני". אילו נתתי. לאהוב. להת' מהחרדונים, שממתינים מאד לעצבות וגעגוע...

באמת צריך הרבה אומץ כדי להשיב ולכתוב לך. יש המון חרדת קודש במילים שלך.. מן מילים שהן כאילו לראותן בלבד. גם אם קשה לפעמים להבין הכל ,עד הסוף ,ברור מאיליו שהכאב מצוי שם ,אי אפשר לדלג מעליו.... מה אפשר לכתוב על כאב שבא מתוך הבנה, שדברים לא ישתנו,למרות הטפולים (שנתנו להבין) ולמרות התקוה המלחמה הרצון ...חבל להוסיף את מילותי ....את מנסחת את זה הכי טוב... אני לא יודעת אם יש לי משהו מיוחד לומר לך ,או לנסות לנחם במילים משלי ,שישמע מאולץ משהו ,ואולי אף יעצים את תחושת חוסר האונים. אז הנה ניסיתי להיות קצת גבורה ,ולהשיב להודעה מיוחדת כמו שלך. שבוע נפלא וקל יותר .(מאוד מקווה)

הכי בעולם לא בזבוז לכתוב לך. לא מצליחים לך נסיונות ההתאפסות וגם לא מוותרים כל כך בקלות. לא עלייך ולא בכלל... זה לא נכון שרג?שות ורעב, נמצאים שם ממילא. הפחד מפני הכאב, יכול לפעמים להרדים כל תחושה. כל רגש. לפעמים הם יש?נים כל כך חזק, עד שבקלות ניתן לחשוב שהם לא קיימים. זה נפלא שמרגישים, אפילו כשהכאב שבלהרגיש, כבד מנשוא ומפחיד עד כדי שיתוק. עוד כשקראתי אותך ביום שישי, נזכרתי בשיר יפהפה של משוררת צעירה, שפגשתי לא מזמן. השיר המקסים שליאת שלחה לך, עשה לי חשק לשלוח לך אותו. מדעי ההתנהגות - ענת לוין ל?ד?ב??ר ש?פ??ירו?שו? ל?ת?ת ל?א?ח?ר ל?ש?מו?ע? ה?ד מ?חש?ב?ה פ??נ?ימ?ית ש?ה?שת??ח?ר?ר לפ?ת?ע כ??מו? חו?ט ע?פ?יפו?ן מ?כ??ף י?ד ק?פו?צ?ה או? ל?ש?תו?ק ש?פ??ירו?שו? לה?כ?ר?יח? מ?יל?ים לקו?פ?ס?או?ת ו?ל?ס?גו?ר ב??מ?נ?עו?ל או? ש?ר?ש?ר?ת ול?ש?ב?ת מ?ע?ל ע?ד ד?ם מ?א?ב?ק?ן או? ל?ש?נו?א ש?פ??ירו?שו? לח?ב??ק א?ת ה?פ??ח?ד, ל?חו?ש א?ת ת?הו?ם גו?פו?, ד?מו? ה?ח?ם, פ??ע?ימו?ת?יו ול?אהו?ב ש?פ??ירו?שו? לל?ק?ק א?ת ש?פ?ת?י ה?רו?ח? ש?י?ת?ר?ח?בו?, ש?י?ת?ע?גלו? ל?נ?ש?יק?ה או? ל?כ?עו?ס ש?פ??ירו?שו? ה?חו?ש?ך? מ?צ?ט?ב??ר ב??ח?ד?ר?ים ו?ב?ר?חו?בו?ת, ו?ב?ש?ד?רו?ת שו?ט?ף, לא מ?נו?ק?ז, הר?ע?ל ל?ה?ש?ת?ג?ע? ש?פ??ירו?שו? ל?ש?ח?ר?ר א?ת ה?מ?יל?ים לא?ר?צו?ת?יה?ן וא?ת ה?נ?פ?ש להו?צ?יא מ?נ?ד?נ?ה? ו?ל?ש?תו?ת ק?פ?ה ש?פ??ירו?שו? ל?ש?תו?ת ק?פ?ה ל?ה?ת?פ??ש?ט ש?פ??ירו?שו? לה?ס?כ??ין ע?ם או?ר ה?ש?מ?ש ה?מ?ש?ר?ט?ט ק?ו?ים ש?ל יו?ם ע?ל ק?ל?ף גו?פ?ך? ו?ל?ר?עו?ב ש?פ??ירו?שו? ב??ט?ן מ?ש?ל?ח?ת כ??פ??יו?ת ב??ב??ש?ר ואו?כ?ל?ת ב??מ?נ?ה?רו?ת א?ת ע?צ?מ?ה, ד?ב?ק?ה ל?צ?יד?ה ה?א?ח?ר ל?ר?עו?ד ש?פ??ירו?שו? לה?ז?יז א?ת ה?גו?ף מ?מ?קו?ם ב?ו? הו?א י?ש?נו? למ?קו?ם ב?ו? א?ינ?נו? ו?מ?כ??אן לכ?אן לש?ם ה?או?צ?ר א?ת ת??נו?ע?תו? ל?ל?מו?ד ש?פ??ירו?שו? ל?ש?ב?ת נ?מו?ך? ק?רו?ב ל?מ?ד?ר?כו?ת או? ל?נו?ע? ב??מ?ר?ח?ב ה?מ?ת?פ??ש?ט ל?ה?ת?ג?עג?ע? ש?פ??ירו?שו? ל?שו?ב ב??זמ?ן א?ל ה?ק?מ?ט ש?נ?ח?ת?ם ב?ו? ו?ל?ה?ע?ל?ם ש?פ??ירו?שו? לה?ת?כ??ו?ץ ל?ה?ב?רו?ת לה?צ?ט?מ?צ?ם למ?ע?ש?ים ש?ל ש?קו?ף וש?ל ע?כ?ש?יו ל?ה?ת?מו?ט?ט ש?פ??ירו?שו? ל?ת?ת ל?ע?צ?מו?ת לה?יע?ר?ם ו?ב?המולה ו?ל?כ?תו?ב ש?פ??ירו?שו? ל?ד?פו?ק א?ת ה?ראש ב??ק?יר ש?פ??ירו?שו? דו?פ?ק?ת א?ת ה?ראש ב??ק?יר או? ב??ד?ל?ת או? ב??ח?לו?ן ש?ב??סו?ף י?פ??ת?ח ל?י המשך שבוע טוב יעלה

מצטרפת יקרה, אין מילים בפי. המון תודה על תשומת הלב ועל המילים החמות. קראתי הכל הכל. תודה שהיית לידי. שהקשבת, התקרבת באומץ. היי חזקה ושמרי גם על עצמך, והמילים הבאות גם לך הן. יעלה יקרה, איזה שיר הענקת לי... תודה יקירה. שומרת לי את השירים, ואחזור ואקרא בהם, ואשוב ואקרא. בכל פעם הם יהיו לי אחרת. כל אות, כל סימן, כל חלק וכולן ביחד. נראה לי שאנחנו מדברות על דבר דומה. ב - "רגשות" אותם הזכרתי, התכוונתי למשהו שמתחיל מלמטה, מהעומק, מהלא מודע. משהו קדמוני, שאולי הנץ פעם מעל האדמה. במובן הזה הוא טבוע ומובנה שם, בהיותו קיים במוח האדם, אצל כולם, לפחות כפוטנציאל. כך הצלחתי להבין. כלומר, גם אם לא עולה לפני השטח או הופך להיות חוויה. איני מצליחה למצוא כאן מילים נכונות, אבל מקווה שאפשר יהיה להבין משהו. בנות - הלם, חרדות עוצמתיות, חסימות - זו תמצית חיי... רציתי לחפש איזו הודעה כאן שמדברת את זה מפעם. מן עדות לזה שביקשתי כל-כך להרגיש, שקינאתי במי שעצוב ובמי שבוכה, ובמי שיודע לאתר בזמן אמת. וזה... אחרי שקנאה כבר הצלחתי לדעת שיש באותו רגע. אם זו המילה הנכונה בכלל. מורכב. טוב, אין לי כוח להיכנס לזה, וגם מנגנון החיפוש לא משהו. P-: ... אחד הקרובים אליי ביותר, מאד חולה עכשיו. מאד חולה. אי וודאות גדולה עדיין, עולמות מתהפכים, ואנכי... לא יודעת... המון כתבתי, המון מחקתי וזה מה שנותר. נראה מה יהיה והמון תודות, החרדון שברח

כשקראתי את ההודעה שלך, כמעט שהתפתתי להתגייס ולעזור לך בחיפוש, ולמצוא עבורך את המילים שחיפשת. ברגע האחרון תפסתי את עצמי. פתאום זה נראה לי נורא פולשני, לחטט בהודעות שהותרת בדפים שמאחור. זה מרגיש לי כמו לדפדף לך בנשמה. ועוד שלך... :-) מניחה לזה ככה. אני זוכרת את השיחות הרבות שלך כאן. אלה שלקחתי בהן חלק פעיל ואלה שהשתתפתי בהן רק כמציצנית. כך או אחרת, אני אומר שוב, שאני חווה אותך כמי שעולה על גדותיה בהמון סוגים של רגשות. יחד עם זאת, אני חושבת שאני מצליחה להבין, את הקושי עליו את מדברת. גם אותו אני מזהה בדברים שלך. זה אמנם נושא לשיחה אחרת לגמרי, אבל בא לי לומר לך (איכשהו זה מרגיש לי קשור), שאת שווה המון. הלוואי והיית רואה בעצמך כמה. מחזיקה אצבעות (באמת באמת), לאותו קרוב קרוב. הלוואי שייתיישר העולם. שלו ושלך. וליאת - אנחנו מנהלות לנו פה שיחות, בדף אחורי, כאילו לא מדובר בפורום מסונן, וכאילו מובן לנו מאליו שאת נמצאת פה, גם מחוץ לימי התורנות שלך. רוצה לומר לך, ששום דבר שנוגע אלייך, הוא לא מובן מאליו עבורי. תודה וסליחה. יעלה