אז מה?

שלום דוד, עשיתי כל כל הרבה שינויים השנה, כמובן שבאמצעות הטיפול. שינויים שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן. אני נמצאת בתקופה טובה יותר, רגועה, מפוקסת עם הפנים לעתיד. אך פתאום מבצבצת לה אותה תחושה ריקנות, הכל כך מוכרת, שמנסה לחדור ולהשתלט עליי. נגעתי בהרבה דברים מפחידים, אך עדיין נותרו הרבה מקומות מפחידים לבקר בהם. אז מה אם עשיתי כל כך הרבה שינויים? אז מה אם אני נמצאת בתהליך של שינוי? אז מה? כמה אפשר לנדוד מעצב לשמחה? כמה אפשר לנדוד מפסימיות לתקווה? מתי ארגיש שאני עושה את פריצת הדרך המשמעותית בתהליך הטיפול? מתי ארגיש שהתחושה הטובה היא חלק איתן מההוויה שלי? אשמח לשמוע נקודות למחשבה, אשמח להתעודד מהמילים עד לפגישה הבאה עם המטפלת. תודה, שירה.

שלום שירה כפי שאת בוודאי יודעת, אין לי תשובות עבורך, אלא רק חיזוקים. הדרך מהייאוש לתקווה היא דרך שחובה לעבור אותה שוב ושוב על מנת לחרוט אותה בתוך דפוסי הנשמה. בלי הייאוש לא יכולה גם להופיע התקווה. בכל טיפול, באופן בלתי נמנע, צצות ועולות אותם חששות ורגעי ייאוש מופיעים יחד איתם, מאיימים לטשטש ולערפל את אשר הושג. לפי ניסיוני, אלה הם החלקים הפחות נעימים, אך בהחלט חיוניים, בדרך אותה את עוברת. עוד גל, שאחריו נפתחת אפשרות נוספת והדרך נראית מעט ברורה וקרובה יותר. ומילה לסיום - פעמים רבות, פריצת הדרך המשמעותית אליה כמהים אינה מושגת בבת אחת אלא ניבנת לאיטה, מתוך הצטברות של רגעים טובים ותקוות נאספות. מתיאורך נשמע שאת בדרך הטובה לאסוף עוד ועוד רגעים כאלה. בהצלחה בהמשך דוד