מה יהיה?

"מערבולת" , זו המילה המרכזית בכל הקשור אלי בתקופה הזאת. מערבולת שחורה, אי אפשר לראות דרכה מה ואיך היה לפני חודש וחצי, ואי אפשר לראות דרכה מה יהיה עוד שעה, יום, חודש... המטפלת שם- בכל מקום תמיד. כל כך נמצאת. כל כך דואגת להעביר לי את הידיעה שהיא ישנה, שהיא פה, שהיא איתי. היא כל כך מבינה. אבל מה זה עוזר שהיא מבינה? (כנראה עוזר.. קצת.. בכל זאת...) היא אומרת שעכשיו צריך להתאושש, לאט לאט, בקצב שלי, רק בקצב שלי, ללכת צעד צעד... שיש לי את כל הזמן שבעולם להתאושש... שהיא תלווה אותי בכל צעד, שיש לה המון זמן, סבלנות, רצון.. רק שאני אקשיב לעצמי -אלך בקצב שמתאים לי... אז מנסה.. להקשיב לה.. לשמוע לה.. להרגיש אותה... מנסה... אבל זה לא קל.. לא קל בתוך סיוטים, חוסר שינה, ניתוקים, פלשבקים, ובתוך כל זה החובה להמשיך לתפקד כרגיל לחלוטין בעבודה ובכל מקום בו סובבים אותי אנשים, עד שמגיעה לבית ואני עם עצמי, אז המותשות פשוט משתלטת. מותשת מהכל, במיוחד מעצמי מה יהיה? מתי? :-(

שלום שיר, מערבולת היא עניין 'טריקי' למדי. אם נאבקים בה, מתכלים הכוחות, ויש סכנה של היסחפות לתהומות. אם - לעומת זאת - מכירים בכוחה, מכבדים את עוצמתה ו'זורמים איתה', יש סיכוי טוב להינצל ולהיפלט אל חוף מבטחים. אני מסכימה מאד עם המטפלת שלך, הקוראת לך להתאזר בסבלנות ולצעוד יחד איתה בזהירות, צעד צעד. עיבוד טראומה נתפס בעיני לעיתים כחילוץ ניצולים תחת הריסות בניין שקרס. זוהי עבודה איטית ואיכותית, זהירה ומחושבת, הדורשת מיומנות ואחריות, שיתוף פעולה בין המחלץ ללכוד, ובעיקר עקשנות ונחישות שלא לוותר. שולחת לך אורך נשימה ועידוד ליאת