ואני כבר לא כאן?! (טריגר קשה!!!)
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
סליחה על ההצפה הרגשית הזו... ליאת .. אבל אני מנסה כל הזמן לשמור את עצמי על החבל, לא לסטות, לא למעוד . אמנם מתנדנדת ..על חבל דק .. אבל עדיין כאן ... הרבה זמן לא כתבתי .. פחדתי מעצמי .. פחדתי אפילו מהכתיבה הכואבת הזו .. ליאת...אני מנסה לא לאפשר לקלחת הזאת שבפנים אצלי לעלות על גדותיה ולהסית אותי מדרכי.וחושבת עם עצמי המון מחשבות , וכותבת ככה לחלל הריק .. הייתי יכולה לאבד את החיים שלי במה שקרה אז- לא ?.. במיוחד באונס האכזרי בגיל 18.. וב3 חודשים האחרונים הידיעה על הניצול מיני בבית כילדה קטנה בת 6-10?.. (אךךך הזוי ) .. ומי יודע מה הוא היה מסוגל לעשות לי ?... אמנם הוא נקרא "אבא" אבל.. אם הוא הצליח לנצל אותי מינית מי יודע אם לא היה היה מסוגל לרצוח אותי .. כשהיה בקריזה ..המבט בעיניים שלו מזכיר לי עד כמה בלי שליטה הוא היה .. ברגעים הכואבים שהוא נגע לי בגוף .. אז רגע ..ליאת .. זה לא אמור היה להפוך אותי לאחת שדבקה בחיים בלי להרפות? לאחת שמוקירה את מה שיש לה במקום לעסוק ללא הרף בדברים שזמנם עבר?... (((((חח..זה לרגע מצחיק אותי .."דבקה בחיים"...)))) הרי חייתי כמו מתה כל השנים האלה .. רק היום אני מבינה ..עד כמה הייתה לי "מיתה נפשית" מדהים איך אחרי שנים והדיאלוגים האלה מופיעים פתאום עם הזכרונות ורצים בפנים אצלי בלי הרף , ומסתבר שעם דמויות...מוכרות מ..(האונס בחוץ, בגיל 18).. אממ.. (זאת החיה-מתה שמבחינתה הכל היה אתמול, זאת שזועמת על הקודמת ומשתיקה כל זכר לקושי, זאת שדוחפת קדימה...כאילו לייצר מספיק טוב על מנת לפצות על כל הרוע). אוףףף .. שנים אחרי ואני נמצאת במאבק חיים נוראי . שנים אחרי.. ובעקבות הגילויים של הפגיעה בבית אני עוד שואלת את עצמי לרגעים: "רגע...זה באמת היה?". . ואני לא מצליחה להרפות מזה, זה שואב אותי כל יום מחדש, נוכח בכל צעד ושעל. ואולי אני מדמיינת?.. מתישהו .. יגיע היום שבו זה לא יצרוך אותי ככה? יטעין אותי כל רגע מחדש..? (((((אוףף ..עייפה ..נפשית וגופנית ..))))))) זכרונות מטושטשים אפופים בהמון כאב ובבושה אדירה... איך נתתי לזה להמשיך ???. .. :-( הייתי ילדה בת 6? 9? 10 ?.. למה שתקתי ..???? :-( לעזאזל!!!!... והאונס ..הייתי כבר גדולה ... למה לא התנגדתי ?.. :-( למה יישמתי את ההתנהגות הדפוקה הזו של הילדה השותקת וקופאת מהבית???? ((((((((זה משגע אותי..))))))))))))) אני נזכרת בחלקים שבהתחלה כן נאבקתי.. (מדהים עד כמה זה מתקשר להתנהגות שלי באונס) ודווקא עם הרגעים האלה .. אני מנסה כן לחיות יותר בשלמות...עם עצמי אבל .. אני לא מצליחה לסלוח לעצמי על הזמן הארוך בו ויתרתי לעצמי ובחרתי לאבד צלם אנוש והפכתי לצל אדם. ((((((אלוהיםםםם ...איך נתתי לזה להמשיך. ????...))))))))) שתקתי... העדפתי לחפור לעצמי עם צפורניי בכף היד .. ורק שלא יצא הגה מהפה. התעוותתי... והעיוות כמו צלקת נותר בתוכי. אני מעוותת. לא יודעת כבר איך לתקן את עצמי. אם בכלל אפשר.. הכל מעורבב...הזכרונות האלה, הידיעה שנכנעתי כמו רכיכה...כצאן לטבח, התהיה הבלתי פוסקת בדבר החלק שלי במה שקרה שם... ואני נזכרת איך הוא הכה אותי, איים שיהרוג אותי אם אוציא הגה...מהפה בהתחלה ניסיתי להילחם. אחר כך התחלתי לפחד. אחר כך פשוט התנתקתי. אבל אז...אז התחיל לקרות תהליך שהוא בעיני הקלון הגדול שלי עד היום. התחלתי לאבד את הגבולות שלי, דמותי כאילו התערבבה בדמותו. לא ידעתי את נפשי עוד. אין לי איך להסביר את זה... אני כל כך מקווה שתנסי להבין... אולי תעזרי לי להבין....? זה אבסורד- אבל בשלב מסוים אפשר לחוש מידה אדירה של הוקרת תודה/ הערכה עמוקה לזה שמועיל בטובו להושיט לך אפילו כוס מים... גם אם זה אותו האחד שלפני מספר שעות נעל אותי באמבטיה והטיח אותי בקיר כשלא צייתתי... או זה שאנס אותי כמה רגעים לפני .. הוא כאילו ניתק אותי מהכל ובכך הפך לכל עולמי. הנשמה שלי כל כך ריקה עד שבאין מפריע הוא משתלט על הכל... מסתבר לי שכמעט ולא נאבקתי. פעלתי כמו על אוטומט. ציות ללא רבב. אובדן מלא. מחיר אדיר. מחיר חיים. ועד היום זה לא עוזב. אז מה ?... אני בחורה חולה???.. כי ככה ממש אני מרגישה. לא חשוב שלא נראית חיצונית .. אבל מרגישה בפנים חולה לגמרי. חולה, אשמה, לא אנושית... מצחיק. אחרי דבר כזה אני אמורה להרגיש שהוא זה שלא אנושי. לא? אז למה אני מרגישה שאני הלא אנושית בסיפור הזה? לפני כמה שעות עלה לי פלאשבק כואב ו מפחיד .. וממש חוויתי אותו בכל הגוף... זה הרגיש לי כאילו מישהו אז ..הנשים אותי .."אויר מלאכותי".. הרי לא הגיוני שהצלחתי לנשום בכוחות עצמי בכאב חודר כזה ואני שמעתי את הקול שלו .. הוא צעק עליי .. ואני שתקתי . והוא כעס עליי ..ואני כעסתי בשקט ..לעצמי בלב כי בפעמים אחרות שזה קרה , שהייתי ילדה רעה והתנגדתי ..זה רק הביא לי צרות אז אסור היה שהוא ירגיש .. ואני בשקט ..רק ילדה קטנה בת 10?.. בולעת את הרוק בשקט סובלת ומדברת לעצמי רק עוד קצת שרית .. רק עוד קצת .. עד שאעלם מכאן עד שאעלים את עצמי ..מהמגע הכואב הזה שלו.. עד שאצליח להעלים לעצמי ..שאהייה מנותקת .. ו..אני הנני ? אני אינני? איפה אני בכלל ? שרית?... איפה שרית ?.. אני כבר לא כאן. אני כבר לא כאן. מצטערת..ליאת שהמילים שלי ככ קשות ..לקריאה מצטערת על ההצפה הרגשית הזו .. מצטערת שאתם חווים אותי כאן בצורה קשה כזו .. אוף איתי .. לשלוח ..לא לשלוח .. אבל זקוקה ליד שתחזיק שרית
שלום שרית, בספרה "טראומה והחלמה" (פרק 5) מתארת ג'ודית הרמן את האשמה והאחריות שלוקח על עצמו הקורבן, ומסבירה גם מדוע - "כאשר אין הוא יכול להתחמק ממציאות חייו האכזרית, בונה הילד מערכת משמעות כלשהי שתצדיק אותה. הוא נאחז ברעיון לפיו הרוע הטמון בו עצמו הוא הגורם להתעללות. הסבר זה באופן אבסורדי שומר על תחושת משמעות, תקווה וכוח. אם הילד עצמו הוא הרע, אזי ההורים טובים. אם הילד עצמו רע, כי אז יש ביכולתו להשתדל ולהיות טוב. אם רק יתאמץ די הצורך אולי יזכה יום אחד למחילה, הגנה וטיפול... כאשר לוקח הילד את הרוע של המתעלל על עצמו, הוא מצליח לשמר את הקשרים הראשוניים איתו, ונוטה שלא לוותר בקלות על קשרים אלה גם לאחר שהתעללות נפסקת. הזהות המוכתמת נעשית לחלק קבוע ויציב באישיותו של הקורבן. גם מבוגרים שנחלצו ממצבי התעללות ממשיכים לבוז לעצמם ולשאת את הבושה והאשמה של מעניהם". ממשיכה לעודד אותך מכאן על הנחישות והאומץ. המשיכי להתעקש על החיים, ולהיעזר בכל מה שרק אפשר. שלך ליאת
תודה רבה על התגובה .. תודה שאת כאן .. שולחת חיבוק אוהב ממני , שיהיה סופש רגוע ושלו. שרית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
