ניצב, בסיס והיתר

אורנה, אני רוצה לדבר איתך, אבל לא יודעת מה לומר.. דיברנו היום על "נפרדו?ת".. היא אמרה שהתקדמתי מאוד, שהתחלתי לגבש אחת בצורה פעילה יותר.. אני לא בטוחה שאשלח את ההודעה הזאת, "נפרדות" זו מילה מבישה-מביכה קצת.. דיברנו גם על "תפקיד הורי"... אוף, אורנה, אני לא יכולה לדבר על עצמי במילים כאלה.. המילים האלה זרות וצורמות. אלה מונחים.. גם אני קצת אנליטית כמוה, וזה מותר, אבל לא כשמדובר בי. לא כשאני הנושא.. אוף, המילים האלה מרחיקות. מעובדות מדיי. חבל שהיא השתמשה בהן.. אני נבוכה ורוצה להרחיק אותה, או לקרב אותה יותר, אבל לא להשאיר אותה שם באמצע- בתווך הזה שבין לבין. כל כך מביך לדבר על עצמי ככה. להמשיג את עצמי ככה.. לא נוח לי שם. מרגיש לי לבד. מנסה לומר עוד כמה דברים על נפרדות, אבל כל מה שאני מרגישה זו בושה. צורך להסתיר, כמו תמיד, לא לתת ביטוי לפחד ולבושה. היא אמרה שמתוך ההכרה בנזקקות שבי אני מתחילה לעשות כמה דברים כדי לסמן את עצמי כנבדלת, כבעלת מקום וצורך. אני מרגישה צורך לסייג ולסגת מהמילים האלה. מרגישה גם אשמה. וגם לזה היא ערה. מרגישה גם קצת לא נוח עם המטפלת.. בושה גם מפניה. דיברה על נפרדות ובהערת אגב ציינה שזה משהו שהיה צריך לקרות מזמן. בפנים התכווצתי. בסיטואציה אחרת אמרתי שאני לא עושה מספיק כדי לקיים את הנפרדות הזאת, והיא הסכימה מהר מדיי, לפני שהספקתי להסביר. ואז כבר היה קשה יותר להודות בפניה שאני אולי לא עושה מספיק כי אני אולי לא רוצה מספיק. שאיפשהו אני עוד קצת רוצה להיות הילדה הקטנה של אמא, שאני מתגעגעת למבטי ההתפעלות שלה, וניזונה קצת עדיין מהמבט והערגה בפנים שלה כשהיא מתבוננת בתמונות ישנות שלנו יחד. שקשה לי שזה כבר לא יחזור, שבאופן כללי קשה לי להשלים עם "דברים שלא ישובו". למרות שהיא, אמא שלי, אוהבת אותי מאוד עדיין, ולמרות שאני כבר שנים לא ממש משתפת אותה בשום דבר חשוב, אני מתגעגעת לזה. היה לי נדמה שהמטפלת מהנהנת מדיי כשאני אומרת שאני יודעת שאני כבר גדולה ושהפרק הזה נגמר, ולא מהנהנת מספיק כשאני אומרת שקשה לי בכל זאת לוותר על זה. אוף, בסוף בכל זאת שפכתי, אורנה.. זה מביך.. איך אפשר לבסס את התחושה הזאת, "נפרדות", בלי לוותר לגמרי על זכרונות מנחמים ורכים של חווית ה'להיות ילדה'. איך אפשר להתרחק בלי להתרחק? בלי לפגוע או להשתיק? בלי להשאיר אותה לבד? אני לא רוצה להמשיך לייעץ, אבל אין לה במי להתייעץ.. אבל לי אין כוח יותר לשמוע.. אולי אני מתחבאת מאחורי אמא כדי לא להודות שאני פשוט פחדנית. מפחדת לממש את חיי. היא לבטח יכולה גם בלעדיי. אני סתם הרגל. אשלח מהר.. לא בטוחה שזה לא אישי מדיי כל המילים האלה פה למעלה. לא אחתום בשמי..קצת נבוכה היום. (אומרים שקל לזהות אותי גם כך, אז אקווה שקל גם לך) נעים שחזרת, אורנה, וברוכה השבה! :-) ממני

שלום אני (בוודאי מזהה, אבל אניח לך באלמוניותך היחסית), אני קוראת אותך ומרגישה כיצד נשמטת שם, הייתה איזו הישמטות לרגע, קטנה אבל נוכחת. נפרדות הפכה בשיחה שלכן למשהו של "גדולים", שיש בו וויתור עז וחד-משמעי על ינקות מתערסלת. ובין הדברים נשמטת לה, ולעצמך, ורצית שייראו, וככל שרצית נעלמת עוד יותר. אבל נפרדות היא עניין שמתעסקים בו מינקות ועד זקנה, מהפרידה הזמנית מהשד מניב החלב (שפתאום מבינים שהוא לא "שלנו", אלא "שלה"), ועד המרחב המיטיב המכאיב ביננו לבני זוגנו וילדינו, ונכדינו.... מתעסקים ומתעסקים, באהבה ובשנאה וביגון ובתקווה. אז הרשי לעצמך להגיד לה שנשמטת, שאת מבקשת שתעצרו לתיקון, שאת מתדלקת וממשיכה בדרך... אורנה

אורנה אורנה, כל כך נכונה לי ההודעה שלך.. התחלתי אותה בחיוך רחב, על "אלמוניותי היחסית".. (אני חושבת שגם בחיים אני מתפלאת שזוכרים איך קוראים לי) וסיימתי את הקריאה בהחנקה של כמה דמעות שאיימו להשאיר את חותמן על המקלדת.. לא בטוחה אפילו למה כמעט בכיתי.. משהו שם ב"מאבק הנפרדות" נגע.. הכאיב אולי? אני לא יודעת... וכל כך צדקת לגבי ההישמטות, וגם לגבי התחושה שהחלוקה ל"גדולים-קטנים" היא חדה, ועל הבושה שבעקבותיה.. מתוך הכתיבה אליך, אתמול, (שהייתה גם היא רצופת בכי.. זה שלא הצליח להשתחרר בנוכחותה), נוכחתי שהתרחקתי ממנה. עצרתי את הכתיבה אתמול כדי לשלוח לה אסמס- לומר לה שהיה לי קשה, שנמלאתי בושה ושזה גורם לי לרצות להרחיק אותה. האסמס, כתבתי, הוא כדי לקרב.. היא השיבה באסמס משלה. חם ומאוד נמצא.. הרגשתי שמשהו שם תיקן את עצמו. כל היום הסתובבתי צמודה לטלפון הנייד, וכל כמה שעות שבתי לקרוא את ההודעה שלה. הרגשתי מרופדת קצת מהעולם היום.. כאילו המילים שלה שומרות עליי. זה חדש שהיא עונה לי.. הלוואי וידעתי מה השתנה בעיניה שפתאום התחילה לענות. עצוב לי על עצמי קצת שאני זקוקה כל כך למילים כמו "הרגשתי שהיה לך קשה", או "אני לא הולכת".. אני לא יודעת איך עושים נפרדות.. אני מניחה שאני בדרך כבר עכשיו, ושיהיו עוד תקופות, כמו שאת אומרת, שהאיזון יופר ושוב אצטרך לחפש את השביל שנכון לי, את האיזון הטוב בין ביחד ללבד. אני לא בטוחה בכלל שאני יודעת מה זאת נפרדות.. (אספר לך כשאגלה) בא לי לחבק אותך, אורנה תודה שכתבת לי.. אני (אלמוניות יחסית זה מצחיק!... אשקול לקרוא לעצמי כך, במקום הכינוי שנתפס ;-) ... כתבתי על עצמי כל כך הרבה כאן, שאת כנראה צודקת..)