צורך לשתף מישהו, אם לא אף אחד... :(

בחודשיים האחרונים הכל משתנה, הכל לא יציב או פחות יציב מלא יציב, הכל מבולבל ואני מרגישה כ"כ אובדת עצות... הבוקר התעוררתי קצת מידי מאוחר וגרמתי לעצמי לפספס את הפגישה עם המטפלת. כח ההרס העצמי פשוט מחריד, מגעיל ועצוב... וכמה שאני מבינה מאיפה זה מגיע וכמה זה לא טוב וכמה זה לא מגיע לי ואני לא אשמה שפגעו בי... אני פשוט לא מצליחה להפסיק לקלקל לעצמי..והכעס בעקבות זאת רק מביא אותי לעוד הרס עצמי...סחור סחור... כעסתי שאחרי שבוע עמוס רגשית בצורה מטורפת, אני לא אוכל לפרוק איתה את הכאב...כנראה שנרדמתי שוב כי לאחר זמן מה קמתי והכל רעד ולא הבנתי מה קורה... חשבתי שאולי סוף סוף הגוף שלי מרשה לי להרגיש באמת את הכאב ע"י הרעד אבל לא, התברר שזו היתה רעידת אדמה והכל נשאר רק בגדר פנטזיה... די כבר. לא יכולה לסבול את השקט הזה בבית. לא שקט כהגדרת המילון כי אם שקט של בדידות במערכה... את החלל הגשמי ניקיתי וצחצחתי, שמתי פרחים על השולחן, כביתי את האורות והדלקתי נרות בכל הבית לרקע השיר 'אנה בכח'... אפילו הכנתי לעצמי כוס תה והנחתי מאפה לצידו... אולי במילים אחרות אני מנסה לנחם את עצמי על הבדידות אבל אני לא בטוחה כמה זה עוזר, אני צריכה משהוא ולא רוצה משהוא, אני לא מבינה את עצמי... מדוע אני לא מחליטה להפסיק להכאיב לעצמי, לפגוע ולהרוס, מדוע אני לא סומכת על עצמי? מדוע אני מפחדת מעצמי? קשה לי, רע לי, לבד לי... ורק השיר היפה מנגן לו ואני תקועה, ללא תווים וללא כילים.... רק עם מילים, קצת קשים... :(

שלום אור, העצב שלך על הפגישה שהוחמצה מעיד על החשיבות הרבה שיש לו בחייך. את מדברת על כוח ההרס העצום שאת מפנה כלפי עצמך, על כך שאת שבה ומקלקלת לך. בתיאור ההתנהלות שלך במרחב הגשמי יש מעט יותר חמלה כלפי עצמך. חשוב להבחין בזה, ולרתום את החלקים האלה גם לטובת הפחות-גשמי. אני רוצה לקוות שעם התקדמות הטיפול תוכלי לנתב את הכעסים שלך לעבר מטרות חיצוניות לך, או לשלוט בו כך שלא יופנה פנימה. היי בטוב ליאת