שתי שאלות

1) הרבה פעמים הטיפול נותן לי הרגשה רעה, היא כל הזמן מבקרת אותי, את אישיותי, את מערכת היחסים שלי, את איך שאני רואה את החיים וכו. זה ממש מעצבן אותי, מוציא אותי מהאיזון שאני בונה לעצמי במהלך השבוע. פעם אחת התעצבנתי והתעקשתי שהיא תזכיר את הדברים החיוביים שיש בי, אז היא ענתה "בטח שיש בך ואת יודעת שיש בך המון, אבל - מה- את רוצה עכשיו שאתן לך מחמאות, כאן אנחנו ננסה לראות את הצד הקשה, הרע שיש בך". מה הבעיה בלתת לי מחמאות? אז כן אני צריכה לפעמים מחמאות ממי שהפכה להיות "שותפה" בחיי לכל דבר? לא? 2) עברתי התעללות לפני המון המון זמן, ואני זוכרת כמעט את כל הפרטים (או שאני בניתי את סיפורי ההמשך- לר יודעת), אבל ישנו חלק אחד -העיקרי שהוא מטושטש לגמרי, לא מצליחה לזכור לא מה שהיה שם, מה קרה? למה זה נמחק לי לגמרי והחלקים האחרים ברורים לי מאוד? האם המוח עושה את זה דווקא? אני מאוד רוצה לדעת מה היה שם? זה מאוד קריטי? האם יש שיטה לשחזר את זה? תודה

שלום לך, טיפול המתנהל מעמדה שיפוטית וביקורתית אינו דבר רצוי. עם זאת, כדאי לשים לב למציאות הנתפסת. מבלי להיכנס כרגע לפרטי הטיפול שלך, אני יכולה להעיד מניסיוני, שפעמים רבות אמירות אמפתיות ומלאות כוונות טובות מתפרשות בטעות כביקורת או טענה, בעיקר אצל מטופלים שהתרגלו לסוג כזה של התייחסות הורית. במצבים כאלה - והבנתי שאת עושה כך - כדאי מאד לפתוח את זה מולה, ולדבר על הצורך האמיתי שלך בהתפעלות. יש לקוות שעם הזמן תוכלו להתכוונן טוב יותר זו לזו. ולשאלתך השנייה. לשכחה יש תפקיד הגנתי מובהק. אירועים טראומטיים עלולים להישמט מזכרוננו, לזמן מה או לתמיד. לפעמים נראה הצפה ספונטנית של זיכרונות קשים שהיו מודחקים זמן רב, ולפעמים - למרות מאמצים כבירים להעלותם - הם נשארים במרתפים. ברוב המקרים הדחקה עמוקה כזו משמשת הגנה מפני תוכן מאיים במיוחד, כמנגנון המאפשר לנו תפקוד יומיומי תקין. הבשורה הטובה היא שאפשר לעבד את האירוע ואת רישומו על חייך הרגשיים גם ללא הפרטים ה'טכניים' שנשכחו. ההיבטים הטכניים רלוונטיים יותר בהקשרים משפטיים, ואינם הכרחיים כשמדובר בטיפול. חזקי ואמצי ליאת