זוגיות

שלום רב יש לי בעייה מאוד רצינית אני ובעלי לעתיד לא גרים בארץ אנחנו אמורים להתחתן בקרוב אנחנו נמצאים כ- 4 חודשים ביחד הוא קצת הסתבך בארץ עם דברים אז עקב זה עברנו לחול עזבתי את כל החיים שלי משפחה לימודים עבודה ופה אפילו את השפה אני לא יודעת כי לא מדברים אנגלית אפילו חברים אין לי כל החברים בארץ ולא תמיד יש לי איך לתקשר איתם קשה לי נורא הוא נורא קנאי ברמה אובססיבית ומפחידה תמיד מחפש אותי על שטויות וגם שאנחנו רבים אין לי עם מי לדבר וזה נורא קשה אני אמורה להתמודד עם הכל לבד אין לי ממש למי לפנות קשה לי ולדעתי הוא ממש צריך טיפול כי יש לו התנהגות אובססיבית ברמות שלפעמים זה מפחיד אותי אתמול אמרתי לא שאוליי אנחנו לא מתאימים וכדאי שניפרד אז הוא אמר אוקיי אם את נפרדת ממני אני יירצח את עצמי ולקח סכין ופצע את עצמו לדעתי הוא ממש צריך טיפול והוא לא מוכן לשמוע על זה ובתוכן שלו הוא באמת בנאדם טוב ואוהב ודואג כלכלית למרות שאנחנו עובדים על ילד ואני ממש מפחדת שיהיה לו אבא כזה שכל יום מקבל כריזה ממשהו חדש אני כל הזמן מנסה לדבר איתו אבל גם זה לא כל כל עוזר הוא אומר שהוא ישתנה ולשיוו כלום לא קורה אני גם יודעת שבנאדם לא יכול להשתנות רק להשתפר אבל אצלו זה כל יום מחמיר ונהיה מפחיד יותר ויותר הוא לא סומך על אף אחד בעולם אפילו לא עליי ולדעתי צריך שיהיה אמונה קצת בבן זוג שלך לפחות בבקשה עזרו לי

הי, באמת נשמע לא טוב בעיניי. אתנצל מראש אם דבריי לא לעניין. מה שעדיף לדעתי שתעשי, הוא מהכיוון שלך, ולא שלו. הכוונה לדאוג, לשמור על עצמך, ולטפל *בך*. הייתי במצב די דומה לזה שאת מתארת. אין מקרה אחד מעיד על האחרים, ובכל זאת, אספר לך קצת איך העניינים המשיכו אצלי מתוך התחלה די דומה (טריגר): מישהו שניסה להתקרב אליי, גם הוא סחב סיפור "מכובד" של הסתבכות בארץ, ובכלל טיפוס מאד לא אמין ולא שומר חוק, הגיע באיזה שלב למן סוג של איומים שאם אני לא אתן לו להתקרב ממש אז הוא יתאבד. וכמובן כמה הוא אוהב אותי ויבטיח לי בית ועתיד. הוא כנראה באמת התכוון. אבל כוונה בלי גיבוי. אבודה כמוני מסתובבת מראש עם רגשות אשם כבדים, הערכה עצמית בתהומות, לא יודעת לשמור על עצמה ומתה לא לראות יותר את הבית הפוגע שלי, והוא במקביל ניסה לסנוור אותי במילים של טוהר, זכ?ו?ת ושלמו?ת :-/ אז אפשר להבין איך הסתבכתי עם זה. ממש לא ידעתי מה ואיך, ראיתי את כל האורות האדומים צורחים, והלכתי לפגישת ייעוץ חד פעמית עם פסיכולוגית. רציתי לשמוע שתאמר לי לא להכניס ראש למיטה חולה. לא לגעת במקל מקילומטר. איך להיחלץ ולהיות בטוחה עם זה. אבל, משום מה יצאתי משם וגם לקחתי את ההמלצה לנסות להמשיך איתו. אולי זו הזדמנות. יכולתי לדחות על הסף את הרעיון שהיא הציעה, או זה שלפחות הבנתי שהיא הציעה, אך ההחלטה התהפכה. בעיוורון רגשי בו הוכיתי, ובנאיביות מופלגת, האמנתי שאהיה זו שתצליח להוציא ממנו את הטוב ואשקם אותו. מאותו רגע עברו עליי שנים רבות של סחיטות ואיומים וניסיונות שליטה שלו. פחדתי שיפגעו קרובי משפחה שלי, פחדתי שהוא יפגע בבחור שאהבתי באמת (אהבתי מישהו אחר, ואהבתנו לא התממשה). פחדתי שהוא ייפגע בי. שיפרסם עליי בדיות. והוא פרסם. האיש הצליח להפחיד אותי בסיפורים. היה עושה מעקבים. סיפר שהוא מקליט אותי ואיים שישמיע את השיגעון שלי בחתונה לפני כולם. משכנע אותי שעשיתי דברים שמעולם לא. ביים לפחות חמישה ניסיונות התאבדות, היה מבטיח הבטחות קסומות וכהרף עין נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. סחט ממני את כל מה שאפשר היה. שמר בקנאתו ששום אדם לא יתקרב אליי, ודאג לספר לי עד כמה היה טוב לו עם אחרות. ועוד כל מיני דברים שלא אעיז אפילו לרשום. ממש מגיבה רע רק כשאני נזכרת. סליחה. הבטחות להשתנות ולפצות וכל החרטה הזה (סליחה על ההתבטאות) - מאד אופייני לטיפוס, ושוב, סליחה על ההכללה. לרוב, לא נראה שיש גיבוי אמיתי מאחוריי הדברים. במיוחד כאשר האדם אינו מוכן לשתף פעולה וללכת לטיפול. הזכירו באחד העצים האחרונים גבולות. הייתי תחת איומים וחרדתי מהם, ולא היה גבול כמעט. ניבאו שאתאבד בגללו, והנה, אפילו לא התאבדתי אחרי דברים גרועים יותר. ולא שיש לי מושג למה אני חיה. הוא חי עד היום כמו גדול ומחייך מאוזן לאוזן את החיוך המכוער שלו. הוא כנראה חי. או שפשוט לא שמעתי שהוא מת. ברחתי וחזרתי ובסופו של דבר הצלחתי להתנתק, וזה היה כרוך במחיר התנתקות מהעולם לשנתיים שלמות. כשנראה שהיה משהו חדש באופק, הסתבר שהוא דומה מאד לקודם במאפיינים בסיסיים. שוב ברחתי כל עוד נפשי בי, ואז בחרתי במצב של ניתוק תמידי מהעולם. לא נותנת להתקרב עד היום. לאף אחד. היום אני בטיפול ויודעת שלא סתם נוצרו "קשרים" כאלה. עדיין לא יציבה כדי להצליח לסמוך על עצמי לא לעבור נפילה חוזרת, אפילו עם הטיפול הטוב שלי במקביל. הייתי רוצה להאמין שאת לא במצב כמו שתיארתי. ממליצה לך לא להגיע להחלטה לבד, אלא עם ייעוץ, ולא ייעוץ של פגישה אחת, אלא ממש טיפול משלך. אני חושבת שכדאי בארץ ובשפה הנוחה לך ובקרבה תומכת של חברים. את צריכה לזכור, שארבעה חודשים הם משך זמן קצר מידי להכרות מעמיקה, שאינך אשמה בסבל שלו, ועם כל הרצון להאמין, לא בטוח שכדאי לך לקחת עליך משימה לתקן אותו. מה גם שזו אחריות גדולה מידי עבורך.

שלום אנונימית, קראתי את דברייך בתשומת לב, וחיפשתי בהם את האהבה והחיבה והחמימות והאמון שנכון שיהיו בתחילת קשר, על-מנת שיהוו בסיס איתן להתמודדויות הרבות שצפויות בהמשך הדרך. במקומם מצאתי הסתבכות ובדידות וקנאה ופגיעה עצמית ופחדים מפני העתיד. זה לא נשמע בסיס איתן לזוגיות, ואת צודקת - גם לא להורות. אני חושבת שכדאי לך לפנות לייעוץ מקצועי, ולשאול את עצמך ביושר האם אלה החיים שרצית לעצמך. ההתמודדות לא מסתיימת כשמתחתנים או כאשר נכנסים להריון - היא רק מתחילה. שיהיה לך טוב, אורנה