במצוקה - בעיה או מה שזב לא יהיה...

אני בטפול כבר שנה וחצי (או אולי קצת יותר) והענינים קשים אך מתקדמים יפה אולם שבוע שעבר קרה משהו עצוב. אביה של המטפלת נפטר וכמובן שהפגישה הבאה התבטלה עד סיום השבעה או הודעה חדשה. אני מצידי פוחדת לחזור להפגש איתה כי היא עוברת עכשיו תקופה לא קלה ואני לא רוצה להיות לעומס רגשי בסביבתה. זה נכון שאם היא בוחרת להפגש שוב - זוהי הבנה שלה שהיא באמת מסוגלת לכך ולא רק בגלל שאולי אני צריכה אותה אבל בכל אופן קשה לי להפגש ולדבר על שלי בזמן שאני יודעת שאולי היא לא ישנה בלילות מכובד האבל... עוד בעיה היא שאני לא אוהבת לדעת כלום על החיים האישיים של המטפלת אפילו בדברים הכי טפשיים וקטנים כי אני רוצה לשמר אותה בתור "המלאך המושלם" אבל גם היא בן אדם! וגם לה יש חיים מתקתקים.. ושוב החיים טופחים לי ומספרים לי ששום דבר לא מושלם ואף אחד לא מושלם וזה כמעט בסדר בשבילי להבין את זה רק כל עוד ההבנה לא מתחברת אליה.. זהו עוד מצב בו אני דוחקת אנטימיות רגשית עם המטפלת ואנשים בכלל.. אני מודעת לזה אבל לא מוכנה עדין להשתחרר מזה וגם זה בסדר... אבל מה אני עושה עכשיו עם עצמי והסיטואציה איתה?? לא רוצה להפריע (ואם אומר לה זאת היא תשאל אותי למה אני מרגישה שאני מפריעה? = חוסר הערכה עצמית...)לא רוצה להיות לעול, לא רוצה להיות במקום שאולי לא יוכל להכיל אותי.... מה עושים??? איך מרגישים?? לאן פונים בלי לברוח???

שלום אור, את נוגעת בשאלה חשובה ומטרידה - עד כמה אני יכולה להיות בטוחה שמי שאמור לשמור עלי ולטפל בי, יוכל לעמוד במשימה בהצלחה. כמו שאמרת נכון, גם מטפלים אינם מלאכים, והחיים שולחים גם אליהם את זרועות המציאות, ומפתיעים אותם, פעם לכאן ופעם לכאן. מטפל מנוסה יודע, ברוב המקרים, מתי הוא כשיר לחזור לעבודתו. הוא מכיר את גבולות יכולתו, מזהה "רעשים" אפשריים, ומשתדל בכל מאודו לא לתת להם להפריע לטיפול. אין זה אומר שלא תהיה עצבות בחדר יותר מכרגיל, ואין זה אומר שלא יהיה לה קשה מחוץ לחדר הטיפול בחייה האישיים. נדמה לי שהנושא הזה מהווה עבורך "אישיו" גם ללא קשר לאבלה של המטפלת, ולכן יש מקום לדון בו במסגרת הטיפול, ולהביע בכנות את כל החששות שלך מולה. מעבר למה שהנושא מעורר אצלך, אני חושבת שמקרים כאלה מזמנים סוג של מפגש ייחודי, שונה מהרגיל, בו מתאפשרת נגיעה רכה וייחודית זה בנפשו של האחר, גם ללא מילים. אוכל לומר לך מניסיוני שלי, שבימים בהם חוויתי חוויות רגשיות מטלטלות (כולל אבל) למטופלים שלי היה תפקיד מכריע בהתאוששות, הרבה מעבר למה שיכולנו (הם ואני) להעריך באופן מודע באותם ימים. שלא נדע צער ליאת

ליאת, תודה על כל מילה שכתבת. תמכת בי, כבדת את רגשותי ועזרת לי לפחד פחות ולהעיז להמחיש את רגשותי לעצמי יותר בלי לברוח וכך, לקוות ליותר ולהגיע רחוק יותר... כל מילה נוספת, מיותרת...ליל מנוחה שיהיה, אור.