כמעט טוב מאוד

ליאת, מה שלומך? טוב לי וכבד לי ביחד. זה יכול להיות? כבר שבוע וחצי של עשייה! זה ממש לא עניין של מה בכך... לא נופלת שדודה בתחילת כל יום, רק בסופו לפעמים, וגם זה לא תמיד. יש לי מוטיבציה ואפילו עניין במה שאני עושה, אני מכוונת מטרה, וגם אם אני (עדיין) לא מתעוררת בבקרים ומתקשה להירדם בלילות, זה לא משפיע על ההנעה או הערנות במהלך היום. שבתי לתכנן תכניות.. זה טוב. ובכל זאת.. זה לא מאוזן לי... אני לא מצליחה להיות גם ככה וגם לתקשר עם אנשים במקביל, באופן אישי. אני מצליחה לנהל יופי של שיחות חולין, עם כמה שיותר אנשים, אבל שיחות אישיות ועמוקות.. פשוט אין לי כוח. זה מתיש אותי הרבה יותר מלפני כן, כשהייתי מדוכדכת וחסרת מוטיבציה. לא רוצה להכניס אף אחד לשיחות המוגבלות שאני מנהלת עם עצמי. כבד לי.. כל מיני מחשבות מעציבות או מכבידות מלוות אותי, ואני חוסמת אותן ולא מעמיקה בהן. חוששת להעמיק ושתחושות היעילות והעשייה יחלפו. חוששת להכניס את המטפלת שלי למאזן הכל כך כל כך עדין הזה, שבין שקיעה להתרוממות. מרגישה שאני בתקופה קצרה שיש בה הקלה מעומס הכבדות והדכדוך ושחייבים לנצל אותה.. שיש לי סיכוי עכשיו "לעלות שלב" עם עצמי. לנצל איזה סטייט-אף-מיינד שמכתיב התנהלות אחרת, ראויה יותר מה"בטלנות" שהייתי שרויה בה קודם. זה באמת איזון עדין נורא.. לא רוצה לתת לה, למטפלת, להיכנס לשיחות האלה שביני לביני; הן מאוד מחושבות וזה מביך כשאומרים את זה בקול.. בכלל, יש דברים שמאבדים מכוחם כשהם נאמרים בקול. מוטב פשוט לעשות בלי לחשוב אולי. להישאר לבד עם פתיתי הדאגה, לאצור אותן ולספוג אותן.. הן יתקזזו עם התחושה הטובה של העשייה, רק אם לא אעמיק בהן. ישבתי אצל המטפלת שלי והתמכרתי לשקט..לא דיברתי כמעט בכלל. היה לי מאוד מאוד לא נעים ממנה (כמובן:-) ואף פעם לא שתקתי כך, פגישה שלמה, אבל לא יכולתי אחרת. נשאבתי לשקט הזה ולא חשבתי בו על שום דבר, ולא מצאתי מה לספר. הייתי בטוחה שזו תהיה פגישה קלילה והיתולית, כך הרגשתי במהלך השבוע, אבל כשסיפרתי לה על שבוע מוצלח, זה יצא בטון יגע ומדוכדך, עצוב כמעט. היא התקשתה להבין מה אני מרגישה, בצדק. הסתכלתי עליה ולא ראיתי את הניצוץ האהוב.. כנראה שהתרחקתי. בהדרגה העצב חלחל פנימה ועטף. הרפיתי, השפלתי עיניים והמשכתי לשתוק, מעצב ועייפות. וזה עבר, התחושה הכבדה, יום אחרי שנפגשנו.. אני לא מסוגלת לבטל פגישה, אבל לו יכולתי הייתי מבטלת.. לא מוצאת בי מילים ולא רוצה שימצאו.. הן צצות בי כל כמה זמן, ואני הוגה אותן באיטיות בתוכי, עד שהן נמוגות. לא יכולה למצוא בי כוחות לדבר. לדבר ממש. ושוב ניצוצות של כעס מתחילים להרים בי את הראש, נגדה, ואני לא רוצה.. ואם אשתוק כך עוד פגישה?... מאוד לא נעים... מתקשה לתת שם לתערובת הרגשות הזו. מעדיפה לשתוק ולתת לה להתפתח למשהו בתוכי, בלי ידיים זרות. לא יודעת.. לא יודעת אם לשלוח את זה .. אין כאן שאלה, סתם מילים.. לא יודעת איך אפשר להיות גם וגם (גם אופטימית ובמצב רוח של עשייה וגם כבדה וטרודה) ולא יודעת איך (ואם בכלל) להכניס אותה לשיחות שאני בכוונה מקיימת עם עצמי רק בצורה מוגבלת. בסוף הצלחתי לנסח את כל הבלאגן לשתי שאלות.. (תסלחי לי אם לא אקרא שוב ואסדר את הבלאגן?) מקווה שאת בשנ"צ של יום שישי ולא עסוקה ב"צריך"ים של שישי דרישת שלום ממני, לילך

ערב טוב לילך, שמתי לב לכך שאצל לא מעט מטופלים, דווקא כשמגיע הטוב - נאלמות המילים. כאילו שאין לנו זכות-טיפול כשטוב. יש לנו ז'רגון של סבל. הררי הררים של פיוט נכתבו כאן, אצלינו בפורום, על קושי ומכאוב, על כמיהה וגעגוע, על בדידות וזעם, על בושה, אשמה וספק. כל כך מעט אנחנו נוגעים בזהרורי האור הקטנים שעושים את הכל לכדאי. אנו לא יודעים לכנות אותם בשמות, לא כותבים עליהם שירים, ואם הם מדוברים, אנו מעליבים אותם וקוראים לזה "שיחת חולין". אני מאמינה שאפשר (וצריך) גם וגם. עומק וקלילות, שקיעה והתרוממות. אם תרצי, זו היכולת שלנו להכיל את המורכבויות של העולם, של גיבוריו, ושלנו בכלל זה. לשאלה השניה אין לי תשובה טובה. את יודעת, אדם בתוך עצמו הוא גר, ולעולם יהיו אזורים שהם נחלתו בלבד. כאשר אנו מדברים את עצמנו, לעולם קיים תהליך של ברירה, בו אנו מלקטים את מה שלהערכתנו יהיה תקשורתי ומובן. לא בטוחה שטיפול הוא "ידיים זרות". זה ביטוי פולשני, מפריע, כמעט 'מזהם'. הייתי מעדיפה לראות זאת כדיבור פנימי בנוכחות רכה ומתבוננת, שלפעמים גם מרשה לעצמה להאיר. . בכל מקרה, הטוב הקטן שלך, שנובט וזוקף את ראשו מתוך הפקעת, משמח אותי מאד מאד. שבת שלום ליאת

תודה ליאת, על מילים שמיוחדות רק לך :-) אני פשוט מרגישה שאני חייבת להישאר ממוקדת וחייבת להשאר לבד..(ואני רוצה ולא רוצה ביחד). שנים ארוכות מאוד הייתי שתקנית מאוד, לא שיתפתי ולא דיברתי עם אף אחד, ואת חיי ניהלתי כמו איזה פרוייקט- בשרטוטים וסכמות וסיכומים פנימיים, והרבה סבלנות, ויכולת (מעציבה קצת) לכבות את האש משטחים גדולים מאוד בחיי. וזה קצת חוזר עכשיו.. חזרתי להיות יסודית ורצינית מאוד בעבודה שלי, ואני מרגישה פתאום שאני מאוד מתקדמת, אחרי תקופה ארוכה שהעבודה שלי נתקעה, אבל במקביל- חיי חזרו להיות מנוהלים בדף ועט. שיחות מוטיבציה פנימיות והחלפת רעיונות בלופ פנימי.. והכל נעשה פנימה. הכל הכל פנימה. אני לא מסוגלת לתקשר דברים החוצה, רק המחשבה על זה מעייפת אותי נורא, או סתם מעוררת בי שעמום גדול. לא בא לי לשתף אותה, ובגלל שאני לא ממש מבינה למה לא, ולמה התכנסתי פתאום לגולם כזה, אז קל לי לומר לעצמי שאני כנראה כועסת עליה על דברים שהיו מזמן. או לחילופין, ללכת לכיוון שכלתני ולא להבין את תכלית השיתוף או את תכלית הטיפול. טוב. אני צריכה לחשוב... (אסימון קטן נפל, שמעת?..) תודה שאת שמחה בשבילי, (זה נעים :-) לילך