יש לי שאלה:
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
יש לי שאלה: כבר המון המון שנים שאני מדמיינת שאני עוברת איזה משהו קשה- התאללות אפילו התאללות מינית. אני לא מדמיינת את כל זה בפרטים, רק את הסבל ואת הלהיות חלשה וחסרת עונים וכל זה. להיות בידיים של מישהו חזק ולא להיות יכול ה לאסות שום דבר.. רק אולי לזחול, או להילחם ואז שירביצו חזק יותר. אני לא פריקית של לסבול (!!!!): אני אוסה את זה כדי לדמיין אחר כך את עצמי מסכנה כזאת- עם כל מיני פציאןת וצלעות שבורות ופרצוף מנופח, וכאבים שוכבת בבבית חולים ולא מדברת עם אף אחד. בדכאון ובשוק. בעיקר בדיכאון. סגורה בתוך עצמי. ואז כל מיני אנשים שמנסים לאזור לי ודואגים לי. אני ככה שוכבת, עצובה ובשוק ובקושי מגיבה והם דואגים נורא ומנסים להגיע אליי. מרחמים ועוטפים אותי. ככה אני לא צריכה לעשות כלום.. אסיתי את זה (את הדמיונים האלה) ממש מלא שנים. נגיד, בכיתה ט' הייתי בקורס של מדריכים ומפקד המחנה עשה את עצמו קשוח וצעק ונתן עונשים. ומאז ועד שנים!!!!! אחרי זה עוד דמיינתי אותו מתאלל בי (באופן אישי) במכות והשפלות. גם בצבא זה היה אותו סיפור. הטירונות והקורסים שאברתי נהייו אצלי בראש למלא דמיונות בהקיץ של התאללות. זה רק שני דוגמאות- יש לי מלא!!!! אני אוסה את זה בדרך כלל לפני השינה, אבל לא רק: אני יכולה גם להווריז מחברים ומעבודה ומכל זה כדי להישאר ביית בצוהוריים או בכל שעה שבא לי ולהמשיך בזה. זה לא רק בדמיון, דרך אגב. אני סוגרת חלונות שלא יראו אותי ואני ממש נכנסת לזה ומשחקת עד הסוף. עכשיו אני בטיפול אבל בחיים נראה לי אני לא אספר לה על זה. זה מביך לאללה!!! אבל בזמן האחרון אני עוד פעם מדמיינת אונס וכל זה כדי שהיא תדאג לי. שלא תבין לאן נעלמתי לה, שתתקשר, שתיבהל קצת שמשהו נורא קרה לי, שתבוא אליי הבייתה ותמצא אותי מעולפת אחרי שלא אכלתי ימים. שתסיע אותי לבית חולים ותבוא איתי..וככה הדמיון שלי ממשיך וממשיך. נראה לי זה לא נורמלי, נכון????? מה זה אומר עליי את חושבת?? מה את חושבת שיש לי? תודה, מיטל (שם בדוי)
טוב שאת רק מדמיינת,במציאות זה הרבה יותר קשה וכואב. ואפילו אז לא ממש מחפשים שמישהו ידאג,אנשים ממילא עיוורים לנעשה סביבם, ובכל זאת ירשו לעצמם תמיד אבל תמיד לשאול את השאלה הדבילית:למה לא דיברת?! אולי בישביל שיהיה לכם מה לשאול? לספק את ייצר ההתערבות שלכם דווקא איפה שלא צריך.סליחה שנכנסתי לך בשאלה אבל הדמיונות שלך כ"כ מציאותיים לי,מלבד הרצון לדאגה.לא צריכה היום אף אחד.ואגב אם אני מבקשת סליחה בכיפור הזה,זה על כך שיש דברים שאינני מסוגלת לסלוח עליהם.
שלום מיטל, מה שאת מתארת - פנטזיה מפורטת על התעללות פיזית ומינית - ממש לא חייבת להיות קשורה לאירוע עבר מודחק. עם זאת, תכני הפנטזיה יכולים להיות קשורים להיסטוריה הפרטית שתרמה לעיצוב האישיות הייחודית שלך. אני מתכוונת לסוגיות של כוח ושליטה, אשמה ועונש (על משאלות אסורות, למשל). למרות שאת חשה בושה מול התכנים הללו, הם מהווים חומר טיפולי עשיר ורב ערך, ממנו ניתן ללמוד הרבה על המניעים והמשאלות הקונפליקטואליות שלך, ועל ההגנות שאת מפעילה כנגדן. כדאי להזכיר שפנטזיה - ממש כמו חלום - אינה נכפפת לחוקי מציאות ומוסר, וחדר הטיפול סובלני מאד לביטוייה השונים. אני ממליצה לך מאד לשתף את המטפלת שלך בכל ה'שדים והרוחות' הדרים בעולמך הפנימי, וללמוד עוד על תפקידם בחיי המציאות שלך. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת
אין לי אומץ :-(( זה מוריד מארכי כל כך!! זה לא מתאים לי בכלל, כל הדמיונות האלה אולי זה סתם משאמום? אבל זה נמשך כבר כל כך הרבה שנים..אני יכולה להאסיק את עצמי שעות בזה.. והזעזוע של הקוראים פה מכעיב נורא.. גורם לי להתייחס ל"מיטל" כאילו היא לא אני. זה באמת די מגעיל.. אני דפוקה נראה לי.. הכל הולך לי טוב, שום דבר לא חסר לי..ואני ממציעה לי צרות. משועממת (משואממת?) :-( אני יודעת שאת בטח צודקת, אבל אני לא רוצה לתת לדברים האלה מקום ומשמעות. מאדיפה להיות "נורמלית". להתעלם מזה. מגעיל אותי שככה אני רוצה תסומת לב, שאני ... אוף, ליאת.. :-( אני חושבת שהגיע הזמן למצוא לי מטפלת חדשה.. אני מעיקה על עצמי מיטל אויי נו!!.. ובכלל התכוננתי להגיד לך תודה!! על תשובה מושקעת כל כך!! עם הרבה מחשבה וכוונה טובה.. תודה!
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
