הפרעת אישיות נמנעת

אני בן 21 ואני סובל מהפרעת אישיות נמנעת, גיליתי את זה רק לפני חודשיים מקריאה באינטרנט, לפני זה חשבו שיש לי מחלת נפש וגרמו לי לקחת תרופות במשך חצי שנה ואני הייתי תמים והסכמתי עד שהחלטתי להפסיק עם החרא הזה. ההפרעה גרמה לי לזה שמאז שסיימתי את התיכון (בגרות מלאה) אני לא לומד , לא עובד ואין לי חברה, גם בתיכון לא היה לי כמעט חברה וכמעט לא הייתי יוצא מהבית אחרי שהייתי מגיע הביתה מבית הספר בגלל שאני ביישן מאוד, אני רואה את עצמי כחסר אופי וחסר יכולות חברתיות וחסר יכולות התדברות במיוחד. לפני התיכון כלומר בחטיבה הייתי במצב טוב יחסית מבחינת חברה למרות שכבר אז החלו תסמינים: עם בנות לא היה לי אומץ לדבר ותמיד הייתי נלחץ כשבת פנתה עליי. האם בגילי כבר המקרה שלי אבוד? מה אתה ממליץ לי לעשות? אני חושב שאח שלי בן ה 11 מפתח קצת את ההפרעה כמו שלי, מה לעשות עם זה?

מה זאת "הפרעת אישיות נמנעת" ולמה אתה לא קורא לזה סתם "חרדה חברתית" עצתי: אל תאמין למינוחים של הפסיכיאטריה הם גורמים לפיחות בערך העצמי של ה"מטופלים" על מנת ליצור תלות בתרופות שלהם עבור שלב אחד הלאה וטפל בבעיותיך האמיתיות בהצלחה!!!

עד שתקבל תשובה מקצועית - הדבר הראשון והחשוב והמאד מאד נכון שכתוב לפני ההגדרות בספרים או אינטרנט (כמה קל להתעלם ממנו), הוא שאין לאבחן באופן עצמי דרך קריאת חומר. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגיל צעיר התפתחותי כמו של אחיך. ההכרה האמיתית שלך יכולה להיעשות על ידי בעל מקצוע, ואם הבעיה מורכבת, ניתן לזהות אותה בכללותה רק אחרי תקופת פגישות איתך. קווים כלליים ניתן אולי לזהות במהירות יחסית, ואם ישנה בעייה נפשית שמצריכה טיפול תרופתי, לפעמים בוחרים לנסות להיעזר גם בו, אבל זה לא הכל. בפורום שכזה מזכירים את האפשרות של פנייה לטיפול בשיחות. וסתם, לדעתי, אם תטפל בעצמך (זה הזמן, לא אבוד ובכלל לא מאוחר), אולי אחיך הקטן גם יוכל ללמוד מעצם הנוכחות הבטוחה יותר שלך לצדו.

גם התיוג עצמו מזיק לא משנה מי עושה אותו, אין הבדל משמעותי בין תיוגך על ידי אחרים כ"חולה נפש" לבין התיוג הפחות מחמיר שלך כ"בעל הפרעה" כזאת או אחרת כל תיוג שיש בו סוגסטיה של מצב כרוני, מולד או כזה שאינך יכול להתמודד איתו בכוחות עצמך, יגרום לך נזק לאורך שנים אז בודאי שאל לך לתייג את אחיך אולי שנכם מגיבים בצורה דומה לאותה מצוקה משפחתית אחרי שתבין שאתה בסדר, אתה שפוי ויש לך רק כמה בעיות להתמודד איתן כמו כל אחד אחר אז תוכל גם למצוא את המטפל שיעזור לך ולא יצור אצלך תלות בהצלחה

שלום שלומי, ראשית, אקדים ואומר ש(לפחות) בעיני, איש מאיתנו אינו מקרה אבוד אף פעם. אני מאמינה באמת ובתמים בכוחות המניעים אותנו לשינוי, צמיחה והתפתחות כל עוד אנחנו חיים. הגם שהתברכנו בכוחות חשובים אלה, בכל הנוגע לאבחנות גופניות ונפשיות, אנחנו נעזרים באנשי מקצוע שלמדו שנים רבות ויודעים לעשות גם "אבחנה מבדלת", דהיינו, לבודד מתוך מספר אפשרויות דומות את האבחנה העיקרית הדורשת התייחסות בזמן נתון. איני יודעת מהי מחלת הנפש ממנה החליטו הפסיכיאטרים שאתה סובל, וזה גם לא מאד חשוב לצורך הדיון הנוכחי. לטעמי כדאי לזכור שני דברים חשובים: * הפרעת אישיות אינה מחלת נפש, אלא מערך או ארגון נפשי יציב וקבוע, המלווה אותנו כל הזמן, ומשפיע על ההתנהלות שלנו בעולם, בעיקר בהקשרים בינאישיים. הפרעת אישיות אינה מוציאה מכלל חשבון קיומן של הפרעות אחרות, נוירוטיות או פסיכוטיות, היכולות להופיע במקביל. מסיבה זו, גם אם לדעתך אתה סובל מהפרעת אישיות, אין בכך כדי לפטור אותך בהכרח מהצורך במעקב תרופתי. * אבחון עצמי יכול להיות דבר מסוכן וחסר אחריות, בעיקר כאשר לאבחנה המשוערת שלך יש השלכות על הטיפול התרופתי שאתה מקבל. עליך לזכור שתופעות נפשיות יכולות להיות דומות מאד במאפיינים הכלליים שלהן, אך גם שונות מאד בניואנסים הדקים. לכן, נדמה לי שההמלצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא פנייה לאיש מקצוע לצורך רענון והערכה מחודשת של מצבך. את המחשבות שלך תוכל להשמיע באזניו, ואני משוכנעת שהן יישקלו בתשומת לב רבה. תוכל להוסיף ולתאר גם את מצבו של אחיך, ולוודא שלא מפספסים אותו. בנוסף, גם אם פסיכיאטר יתעקש על המשך הטיפול התרופתי, מומלץ להיות בטיפול פסיכולוגי שבועי, במסגרתו תוכל לטפל בחלקים המעכבים אותך במצבים חברתיים ובינאישיים, וללמוד אסטרטגיות תקשורת והתמודדות יעילות יותר. בברכת שנה טובה, והרבה הצלחה ליאת