[email protected]

שלום רב, אני בחורה בת 23, בטיפול מגיל 12 (מטיפול לטיפול לטיפול...), עם דכאון מג'ורי (במנוחה- אחרי נזעי חשמל), ובהיסטוריה אנורקסית ובולמית. גבולית עם פציעה עצמית.. לאחרונה התחלנו לדבר בטיפול על מין, הטרדה מינית, אלכוהול, נגיעות, גרייה, דברים שהיו כשהייתי קטנה, ולאט קצת מטפטפים החוצה מהזכרון.. אני לא מספיק זוכרת, הגוף שלי כן.. איכשהו.. במקביל המטפלת שלי מרגישה שהיא לא יכולה להשקיע כמו שהיא השקיעה בשנים האחרונות כי היא שמה לב שזה לא נשאר בתוכי, שזה נעלם לי. שבמקום לגדול ממה שהיא נותנת, ברגע שהיא לא שם לשניה, אני מתפרקת ושוכחת לה הכל. בורחת ונעשית אלימה. זה נכון לגבי כל האנשים שהיו בחיי. מאז שאני קטנה. אני לא ממש יודעת מה אני רוצה לשאול, אולי אם קיימים עוד אנשים כאלה. אולי אם זה הגיוני או בסדר בעיניכם. אם יש לזה סיבה.. כי כל המטפלים שלי תמיד נטשו בגלל זה.. ואני לא יודעת מה לעשות.

שלום תמנע, השאלה שלך "האם זה הגיוני או בסדר" נגעה ללבי. עולם בו ילדות קטנות נפגעות ומוטרדות הוא לא הגיוני. זהו עולם אכזר, שמתערבבים בו טוב ורע, מותר ואסור, אהבה ושנאה, רוך ותוקפנות, הזנחה והשגחה, מלחמה ושלום. חוקי ההיגיון וה'בסדר' עמומים ומטושטשים, בטח בעיניה של ילדה קטנה, שגופה ונשמתה נשדדו בחוסר רגישות. אם מתבוננים כך על המציאות, כל תגובה והתנהגות יכולה להיות לא הגיונית והגיונית כאחת. ומי בכלל יכול לשפוט? שולחת לך עידוד ומפצירה בך להמשיך ולטפל בעצמך. אני משוכנעת שגם במקום בו מטפלים רבים נכשלו, יש תקווה לשיפור ושינוי, אם רק נסכים להאמין. החזיקי מעמד והמשיכי להילחם ליאת