דג מלוח

אורנה, אני כל כך עייפה.. כבר יום וחצי אני במצב רוח נוח יותר, מצליחה שוב לדבר ולחייך. בוכה פה ושם, אבל לא נורא. נפגשתי עם המטפלת היום ויצאתי חצי קטטונית, כאילו התאבנתי. שקעתי אחרי הפגישה בשלוש שעות שינה (לא פחות ולא יותר) וזה לא עבר לי. סיפרתי לה על טלטלות השבוע (היה לי סוער קצת..) ועל מצבה של אימי, ואז אמרתי שחיפשתי למי אוכל להתקשר ו'לבשר' שאכן זה סרטני (אחרי שבועות ארוכים של המתנה), ומלבד חברה אחת יקרה (נויה) לא היה לי למי. ישבתי וחשבתי ולא מצאתי למי להתקשר. היא שאלה איך לא חשבתי להתקשר אליה. מהשלב הזה בערך התאבנתי. שקעתי בשתיקה ארוכה ארוכה ארוכה. היא דיברה ברקע ואני הקשבתי (דיברה על בדידות ותחושות לבד, היא לא באה בטרוניה, כמובן, שלא התקשרתי אליה). הרגשתי עייפות וכבדות אדירות, ניסיתי להבין מה קורה לי ולא היו לי כוחות לחשוב מה לומר... שמעתי את עצמי מתנשמת בקול וקיויתי שהיא לא שומעת אותי גם. והיה לי חם..ממש הזעתי.. אני לא מצליחה לגמרי להבין מה קרה לי. השתתקתי לגמרי. בקושי זזתי. היא ניסתה בעדינות לגשש ולשאול מה קורה לי ומה אני מרגישה. בסוף, במאמץ גדול אמרתי לה שאני חושבת שאני מתביישת, מרגישה שאולי לא עמדתי בציפיות.. היא ניסתה להבין, אבל כל רגע שכחתי למה התכוונתי. שאלה אם אני מרגישה מוצפת אבל לא ידעתי מה לענות. הרגשתי שהייתי חסרת רגישות לשבת איתה, ואנחנו כבר מכירות לא מעט זמן, ו'להתלונן' שלא היה לי למי להתקשר. לא בטוחה אם זו אכן בושה, אבל זה משהו קרוב.. הרגשתי מאוד לא בנוח, אבל כאילו מסך נפל עליי ולא הצלחתי להגיע למה שמעבר לו. פשוט התאבנתי- גם פנימה. ואני עדיין קצת כך עכשיו. למה אני מרגישה כך, סחוטה כמו אחרי מאמץ... למה בכלל לקחתי אותנו לכיוון הזה?.. אולי זה היה מכוון? אולי ניסיתי להתרחק ממקומות אחרים?.. אני לא יודעת. אני חושבת שלא. (אפילו עליי אני לא מצליחה לסמוך?! למה אני חשדנית כלפיי ?.. אוף, אולי אשוב לישון ודי. שוב אני מקשקשת) לא יודעת אם לשלוח את השטות הזו או לא.. ארוך ומייגע מותשת היום. לילך.

לילך יקירתי, אני מרגישה שההצעה שלה לקרבה אנושית מציאותית בלבלה אותך. וזה בסדר, משום שרוב הזמן בטיפול אנחנו עסוקים בלהפריד את הקרבה המציאותית מזו הרגשית ומזו המפונטזת. ובכל זאת, לפעמים בטיפול יש נקודות השקה גם אל החיים עצמם. היא הציעה את עצמה כדמות ממשית, ואת נבהלת, כי זה נוגע בבדידות שלך ובתקוות שלך למגע בכל מיני אופנים. אני סומכת עלייך לחלוטין שתמצאי את הדיבור איתה. ואני שולחת לך עצבות ותקוות בקשר לאימא. חזקי ואמצי, אורנה

אורנה יקרה, את צריכה לשקול ברצינות להוציא את מילון ראובן-מגריל השלם, לתחושות גוף ותחושות בכלל :-) איך הצלחת לפרש אותי לעצמי כך? כמו לבנת טטריס קטנה שנפלה לאיזה מרווח קטן שיועד לה.. קשה לי לפרק את הבלאגן שהרגשתי פתאום בפגישה, בלאגן שנחסם בפניי באופן מיידי, אבל למה שכתבת בהחלט יש מקום שם. יחד עם עוד כמה דברים, אולי.. תודה לך, אורנה ובוקר טוב לילך. נ.ב.- נעים שאת סומכת עליי לחלוטין.. תודה עם סומק קל :-)

לילך אהובה... (שוב עשיתי את הטעות של לא לכתוב לך ישר כשחשבתי על תשובה... עכשיו הכל מבולבל לי וקשה להתנסח כראוי.. ברשותך, אחלוק איתך את המחשבות המבולבלות שלי, בתקווה שמשהו מזה יצא ברור...) מצטערת לשמוע על אימא. שולחת כוחות וחיבוק גדול (יש לי מלא כאלה... שומרת לאנשים מיוחדים) אני חושבת על מה שאורנה ענתה לך, על הבלבול מההשקה של הטיפול והמציאות. או אולי יותר נכון להגיד, מהבלבול שנוצר כשהמטפלת מרגישה לנו ממשית במקום שהיא הייתה מדומיינת קודם. אני תמהה לפעמים, איך קורים לנו דברים שונים במהותם בטיפול (לי ולך, לי ולך, לי ולך... כמו בשיר) אבל בהרגשה ובמחשבה עליהם אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת. (ולכן גם מאוד מתחברת למה שאורנה ענתה לך). מה שלי קשה, זה התחושה שכל הפוקוס מוסט מהנושא המדובר, ומתמקד לו בתחושה הלא מוכרת והקשה לעיכול של הרגש אל המטפלת. ואולי בעצם הקושי הוא בהפרת האיזון של הרגש והמחשבה. כי היא מתנהלת מולי בדרך מסויימת, אני לפעמים רוצה קשר שמתבטא אחרת ובאותה נשימה גם יודעת שאני לא אקבל את מה שאני רוצה, ויחד עם התסכול והכאב על הפער הזה, יש גם בטחון בה, ומעין ידיעה שהחוסר מימוש הזה הוא לטובתי, שהיא שומרת עלי ועל הקשר שלנו, אבל פתאום כן נפתח צוהר למקום קצת אחר, שאני מייחלת אליו, אז ברור שאני אנסה למשוך לשם ולראות מה יקרה... אבל בנתיים כבר מזמן נגמרה הפגישה, ואני נשארת עם כל התהיות האלה לבד, ומתחיל הפקפוק העצמי, הפקפוק בה (ומה אם היא רק אמרה את מה שאני רוצה לשמוע? מה אם היא בכלל לא מתכוונת למה שהיא אמרה?) והקול הנגדי שלי ישר קם לסנגר עליה (היא לעולם לא תשקר לך, היא לא הייתה אומרת אם היא לא הייתה מתכוונת, היא יודעת להסיט את השיחה ולענות לך במעורפל...) ועדיין אני לא מצליחה להאמין למילים שלה בלב שלם ולא מצליחה להבין איך היא, שכבר מכירה כל כך הרבה מהחלקים האפלים והרעים שלי יכולה בכלל להרגיש כלפיי כאלה רגשות חיוביים... וזה ממשיך וממשיך... לוקח אותי במחשבות למקומות לא טובים, למקומות מערערים... ואיך יכול להיות שמילים כל כך טובות, שכל כך קוויתי שהיא תגיד יום אחד, הופכות לי למשהו שאני משתמשת בו נגד עצמי? להכאיב ולטלטל? להרחיק ממנה, כשכל מה שאני רוצה זה את הקירבה... ושוב אני מרגישה שנסחפתי פה לנושאים בכלל לא קשורים, ושלא באמת הגבתי לך.. ואני בכלל לא יודעת אם זה מתחבר לך למשהו... מצטערת, יקרה... (מלאת רצון למחוק ולא לשלוח. אבל אמרת לי פעם שאת נהנית לקרוא כל מה שאני כותבת.. אז ההודעה הזאת על אחריותך, טוב?) נועם

לא שכחתי בכלל... אבל אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לחזור לכאן.. (סוף סוף סיימתי את הפרוייקט הזה! איזה כיף!) אני באמת נהנית לקרוא את כל מה שאת שולחת. את יכולה להאשים אותי? גם כשזה מרגיש לך בבלאגן זה מדבר אליי מאוד. ובכלל, אני וודאי לא הראשונה שנהנית מהכתיבה שלך.. זה קשר מיוחד-משונה עם המטפלת, כך אני מרגישה..ממש כמו שאת מתארת, כמיהות ודחיות, קירבה וריחוק, חשד ואמון..הכל במין התערבלות כזו שלעיתים מבלבלת ולעיתים ססגונית ומלאת צבע (שזה שתי מילים נרדפות, אבל ככה יצא :-). מלאך קטן על כתף אחת ושטן קטן על השנייה, ומי מהם, לעזאזל, הוא אני? למי מהם להאמין ומי מהם סתם חנפן? :-) והפוקוס שדיברת אליו מוסט כמו זרקור-במה משוגע מכאן לשם משם לכאן.. כרגע טוב לי עם ההסטה לקשר בינינו..כרגע אני מאוד צריכה את זה. הזרקור עוד לא הוסט לגמרי, אבל אני מרגישה שאני בשלה לקחת אותו לשם. עד עכשיו לא שאלתי אותה פסיק על עצמה, או על איך היא מרגישה איתי. לא הרגשתי צורך ובעיקר, לא הייתי בטוחה שאני רוצה/יכולה לשמוע את מה שיש לה להגיד. הגנתי על עצמי קצת, כנראה. לאחרונה אני מרגישה שאני בידיים טובות. שהיא דואגת לי, ואני רוצה/צריכה קצת לשחרר את הנשימה הכלואה הזו... אבל לפעמים... לפעמים אני לא סומכת על עצמי. חושדת שאולי אני מגדילה דברים בכוונה כדי לקרב אותה. או לחילופין, מקטינה את עצמי יותר ממה שאני עושה בדרך כלל. מתכנסת כדי למשוך אותה להעתיר עליי חום. הרי עם אנשים "רגילים" אני פחות מסוגרת קצת, פחות רגישה, פחות מאפשרת...אז אם איתה זה כך, אולי זה לא אמיתי (כך אני אומרת לעצמי) אולי אני מניפולטיבית מוצלחת. זה הקשר הזה שמבלבל.. אני יודעת שזה לא בכוונה, ההתנהגות שלי, אבל כשאני משיגה את הקירבה/חיבה/חום שלה, שאיפשהו בדמיון נורא רציתי, פתאום זה גורם לי לחשוד במניעים שלי.. מבלבל... אולי כדאי שאני אגיד לה את כל זה, עכשיו כשאני חושבת על זה.. וכל כך התחברתי למשפט שלך על החלקים האפלים... בדיוק חשבתי על זה בהליכה שלי אתמול.. שלפעמים אני מתנהגת איתה בצורה שרק איתה אני מתנהגת (נניח ההתאבנות הזו של השבוע), והיא ממשיכה להיות שם. מחכה, דואגת, מתבוננת. לא נרתעת ולא גורמת לי להרגיש שאני חריגה. ואיכשהו ה"כלום" הזה מצידה, זה המון. המון. ומהחיוך שלה והעיניים הנפלאות אני שואבת כל כך הרבה אהדה. אוספת כל גרגר לקן שלי, שהולך ומתרפד בהדרגה. ואיך היא ממשיכה להיות סבלנית כל כך? (ולמה נשאר לנו עוד כל כך מעט זמן...איזה פספוס..) ואת יודעת מה, את צודקת. היא לא מייפה דברים, ולא מגיבה לכל אמירה שלילית שלי על עצמי בביטול מיידי של האמירה. היא נותנת לזה להיות שם בחדר, לא שוללת. ולפעמים נורא בא לי שתבטל את השליליות שהבעתי, שתגיד איזה "מה פתאום!", או איזה "נראה לך?!", אבל דווקא זה היה הופך את השיח בינינו לסתמי. דווקא זה היה מערער לי קצת את האמון בכנות דבריה. באופן מוזר, דווקא *זה* מה שהיה פוער חורים קטנים בקן שלי. אני מלקטת רק הבעות אמיתיות של אכפתיות וחיבה, כי כשהבלאגן שלי מתחיל לערער אותי ואת האמונה שלי בנכונותה להיות שם בשבילי, אני נזכרת בה ובהבעות הפנים שלה. רואה... גם אני נסחפתי למקומות משלי.. אני חושבת שהדברים נדים מכאן לשם ומשם לכאן ובסוף מתאזנים. ואולי הם לא מתאזנים. אולי פשוט עם הזמן התנודות פחות גדולות, פחות מושכות את השטיח מתחת לרגליים. כן, אני חושבת שאני מעדיפה את האפשרות השנייה.. אוי, נועם..הלכתי קצת לאיבוד בתוך המלל של עצמי :-) לא יודעת אם משהו מזה בכלל מדבר אלייך ובכלל לעניין... אנסה את מזלי. לילה טוב בנתיים, יקרה לי לילך

לילך יקרה, נשמע שהיה לך קשה אתמול. עוד יותר נשמע שאת לא מאוד סלחנית כלפי עצמך. אני מתארת לעצמי שלשבת שם ככה, חשופה מול השאלה הזאת, שקיבלה פתאום מילים ממשיות והובאה לחלל האוויר, לא רק קשה מאוד, אלא יכול להיות גם מפחיד ומבהיל עד מוות. כך שהתגובה שלך, ההתכנסות שלך לתוך עצמך, למקום יותר בטוח ומוגן (שתיקה) מובנת לי לחלוטין (מקווה שבאמת הבנתי על מה דיברת (?)). אני מניחה שאפשר להרגיש בדידות יוקדת מול שאלה כזאת ואני מאוד יכולה להבין את העייפות והכבדות שנפלה עלייך פתאום- לפעמים ההתמודדות הקשה מבריחה אותנו אל חיקה המתוק של העייפות והשינה... אני זוכרת ש-ל. חכמה אחת, לימדה אותי שאפשר לנוח לפעמים ולהפסיק קצת לצפות מעצמנו יותר מדי-מוקדם מדי. תני לעצמך גם את הזמן שלך לעכל את הדברים, להתלונן על מה שמציק לך. לפעמים ההכרה בכך שהדברים שמטרידים אותנו הם ראויים, זאת התקדמות רצינית בפני עצמה. זוכרת? עקב בצד אגודל (ציטוט שלך, נזכרתי בו כמה פעמים היום). איתך בכאב, אבישג

נועם ואבישג אני לא יכולה שלא להרגיש ברת מזל! כל כך שמחה שאתן כאן! איך אתן מסכימות להיענות ולהשיב לי כל פעם מחדש? הלואי ויכולתי לספר לכן כמה זה מחמם את הלב, אפילו ממלא אותו קצת בגאוה.. :-) מאוד רוצה לכתוב בחזרה, חלקי משפטים כבר מתחילים להיבנות לי בראש, אבל נאלצת לדחות את זה למחר.. יצאתי להליכת בין-ערביים קלה..הייתי צריכה קצת לחשוב, ובלי כוונה זה גלש לשעתיים (פינקתי את עצמי בדרך בסביח, עצרתי לצלם עצים וציפורים..אני לא ממש חזקה בענייני כושר :-) חזרתי גמורה ויש לי כל מיני מטלות לסיים (שדחיתי ודחיתי ודחיתי) אז מחר? לילך

אבישג יקרה, תיארת כל כך ברגישות את מה שהרגשתי... באמת התכנסתי. כל כך פנימה שבקושי הצלחתי לצאת בחזרה.. אני מודה שזה אף פעם לא קרה לי עוד. עם אף אחד. לפעמים אני תוהה איך הגוף שלי מגיב בכל כך הרבה עוצמה לפעמים והנפש לא יודעת איך לעשות את זה. אולי הנפש תיקח שיעורים פרטיים אצל הגוף? (משונה, פתאום חשבתי על זה שעד ללפני שנה הרגשתי איזה דגדוג ציניות קל כלפי המילה "נפש"..) היום טוב יותר.. (איך אצלך?) רציתי לספר לך (מסיפורי ה"קיפוד" הישנים.. :-) שהיום יצאתי בבוקר מהבית והתחלתי ללכת לעבר העבודה. פתאום מזוית העין ראיתי משהו מעופף לידי. הצצתי שמאלה וראיתי פרפר צהוב וחינני שמרחף לידי. הלכנו יחד ממש באותו הקצב, אני והפרפר..כאילו ליווה אותי. אני עקפתי עמודים על המדרכה, הוא עקף עצים, וכל הדרך נשאר לידי. נמלאתי פליאה.. כך, הלכנו יחד חצי דקה בערך (שזה בערך 10 שנים, אני חושבת, במונחים של פרפרים קטנים...:-) ולא יכולת שלא לחייך בעונג והנאה במשך כל הזמן הזה.. נחמד להתחיל כך את הבוקר! ואת יודעת מה? אני חושבת שיהיה בסדר. כן, אני חושבת שיהיה בסדר. ולא, מה פתאום... אני לא מאמינה בדברים כאלה, מה פתאום.. ובכל זאת... מילא אותי ברגיעה הפרפרצ'יק שלי אז אבישג... וכמובן גם נועם, אורנה ומ. מאחלת לכן ליווי פרפרי מיוחד מחר בבוקר, באיזה צבע שתרצו.. )( לילה.. לילך