ליאת,

ערב טוב או בוקר טוב עברתי משבר מאוד משמעותי, קשה ומכביד לפני 3 שנים ועדיין לא חזרתי לעצמי. עברתי פסיכוזה במשך מספר חודשים אך, יש גם ספק עד כמה באמת היתה שם פסיכוזה, אולי גלישה. בכל מקרה, אני עסוקה די באובססיביות מוכרחה להודות בעיסוק של מה יש לי. הייתי אצל מספר מומחים ולא קבילתי מאף אחד אבחנה של סכיזופרנית על אף, שחצי שנה קודם למשבר האינטנסיבי גם היה משהו קטן, ניתן לומר. קראתי כמעט את כל מה שיש לאינטרנט להציע בנושא של כל ההפרעות והמחלות הנפשיות, כמובן שחרדתי גברה. בנוסף, גם התפזרתי לכל עבר... כיום אני לא יודעת מה יעזור, אם בכלל...אני חוששת שלא אצליח להחזיר לעצמי את החיות שהיתה לי, האנרגיה, המוטיבציה... אני גם לא יודעת אם אני טיפוס לטיפול פסיכולוגי, ניסיתי מספר חודשים אחרי הטיפול הכושל שדירדר אותי למצב הנ"ל. אני מתלבטת בין טיפול קוגניטיבי התנהגותי לבין דינמי, הרי לפרק אותי כבר לא ניתן יותר ממה שהתפרקתי לגורמים. אני מנסה לנחם עצמי, שעברתי הרבה ובטח יקח לי עוד זמן (יש לי שנתיים בראש) עד שאדע לומר בוודאות איפה אני לעומת קודם לכן. אני מרגישה כי הרסתי לעצמי את חיי במו ידי...ניו נסיבות שלא עצרתי מבעוד מועד, עידעתי שזה הדבר הנכון עבורי, נסחפתי כנראה מתוך התת מודע, הצרכים שלא הוכלו בטיפול וקיבלו מענה תוקפני, איך קראת לזה..דוקרני ועולב...הופנם אולי אצלי כלפי פנים. מעניין הוא שמלבד הפרעת חרדה וד"ר אחד שבחר לומר הפרעה דו קוטבית (מעולם לא הייתי במאניה). אני חושבת מזה שלוש שנים שאני חולת נפש לצמיתות, דימוי העצמי שלי מן הסתם ירד פלאים. שמנתי מהתרופות שאני מקבלת וזה מקשה עלי יותר, נשארתי די לבד (עברתי לעיר אחרת),והתחלתי עכשיו בעבודה די משעממת לטעמי. אני נוטה להאמין לד"ר שיש לי מאניה דפרסיה, ואולי אף סיכזואפקטיב או בכלל יש סכיזופרניה. האמת, שדי השתגעתי עם כל הבחנות הללו..אבל אין בכוחי ובמרצי לעשות דברים אחרים...לא נהנית מכלום. אני חושבת, מה בעצם אני רוצה לומר או לשאול אותך...אני לא כ"כ יודעת. אני יודעת שהתאכזבתי קשות מבת משפחה שאגב גם היא פסיכולוגית קלינית אשר הפנתה לי את הגב אחרי שהגעתי עליה בפעם השלישית לדבר בזמן ןהקריטי, שחשבתי ששם היה חלון הזדמנות..להראות לי שאני שייכת ושרואים אותי..הדחייה הזו בנוסף לדחייה של המטפלת דאז ועוד..המיתו אצלי נדבך אחרי נדבך בנשמה, כיום אני כבויה. מדהים איזה הבדל התחרש אצלי באישיות וברגש, לכן אני חושבת שאולי זוהי אכן, דו קוטבית. טוב, אם יהיו חדשות טובות בעוד שנתיים, מבטיחה כי אחזור לספרם. כל טוב נעלמה

שלום נעלמה, השאלה "מה יש לי" יכולה לנקר ולטרוד מנוחה. איש מאיתנו אינו אוהב עמימות, אבל כשמדובר בנפש האדם, הדברים אינם שחור/לבן (או אדום/ירוק, כמו שמישהי ביקשה כאן קודם). לרוע המזל, כשמדובר בהפרעות היותר 'נכבדות' בפסיכיאטריה, רק המהלך בזמן קובע את האבחנה. לפעמים רופאים עושים מאמץ מכוון להימנע מאבחנה סופית, ולו מתוך התקווה להחלמה ושינוי. אני חושבת שחשוב, במקרה שלך, להיות בטיפול כלשהו, שיסייע לך להיחלץ מהמקום האבוד אליו דחקת את עצמך, ובוודאי מן התחושה שאת עצמך - בחוסר זהירות או חוסר שיקול דעת - גרמת למחלתך. חשוב לזכור שגם אצל מי שלקו במחלת נפש כלשהי ישנם חלקים בריאים, משתוקקים, מחפשים הגשמה. מחכה איתך לחדשות הטובות ליאת