לדרור

דרור ערב-טוב, אומנם בסופ"ש דנתי בנושא שמציק לי-חלקית- עם ליאת,אך הוא עדיין מציק לי,והוא לא נותן לי מנוח.העיניין הוא שמאז שהפסקתי עם הכדורים(עקב הבעיה הבריאותית שנוצרה ומסיבה בריאותית אסור לי עדיין לחזור לכל סוג של כדורים,ואיני יכולה ו/או רוצה לפרט כאן) מצבי הנפשי התדרדר מאוד,הרבה יותר ממה שהיה לפני שנטלתי אותם,וחזרתי לדכדוך ולייאוש שהיתי נתונה בהם קודם,רק ההבדל הוא שכעת-הרבה פחות ממקודם- יש לי אפשרות 'לשקוע' בהם,כיוון שלמרות שאיני עובדת עדיין(עקב הOCD) הוריי ומשפחתי הקרובה דורשים ממני מטלות שונות יומיות ובד"כ כמעט ואין לי זמן לעצמי,וכשאני כבר מוצאת זמן אני מיד מרחמת על עצמי ושונאת את עצמי,ומרגישה כמו עכשיו ייאוש מהחיים ומהכל ושנאה עצמית רבה,אני מרגישה שחיי חסרי תכלית כלשהיא ואין להם ממש טעם {אך חשוב לי להדגיש שלמרות מה שאני כותבת אין בדבריי -או במחשבותיי אפילו- מחשבות אובדניות,ושבחיים לא אפגע בעצמי,כל הנושא של פגיעה-עצמית ושל מוות מפחיד אותי מאוד}.איני מרגישה שמשהו ישתנה או יכול להשתנות בקרוב - וגם זה מפחיד אותי. הדבר הכי גרוע זה שכלפי חוץ אני 'מציגה' רוב הזמן,אפילו בפני משפחתי הקרובה,ועד כמה שזה ישמע מוזר - לפעמים אני מציגה אפילו לעצמי.אף-אחד באמת לא יודע איך אני מרגישה באמת,כי אפילו כשאני בטיפול איני מרשה לעצמי 'להשתחרר' ב100% מה'הצגות' שלי, ולפעמים למרות שאני מספרת על הדברים שכואבים לי ביותר,על מה שקורה בחיי,אני מרגישה 'חסרת רגשות',כאילו אני מספרת על מישהי אחרת ולא על עצמי. מקווה שלא 'נמאסתי' עליך ועל המשתתפים האחרים - שתומכים בי בקשיי היום-יום,אך הכתיבה ותמיכתכם עוזרת לי מאוד,לא להדחיק את רגשותיי האמיתיים.

משתנה ערב טוב, אני יכול להבין את המצב שאת נמצאת בו. הדכדוך שאת מרגישה קשור מן הסתם גם לעובדה שאת לא לוקחת תרופות, אבל גם לתחושה שאת מנסה ומנסה ושום דבר לא עוזר. את עומרת שאת לא שוקעת בדכדוך ובייאוש וזה כמובן טוב, אבל את רומזת שבינך לבינך זה תמיד שם חזק ואת לא נותנת לאף אחד באמת לראות. בעיני הקושי לוותר על "ההצגה", על הניסיון להיות בסדר כל הזמן הוא חלק מאוד מרכזי במה שבאמת מפריע לך. ישנם רגשות שאת פשוט לא מוכנה שיבואו לידי ביטוי בפני אחרים. כאן המקום של הטיפול, לאפשר לך, עם הזמן וככל שהביטחון יגבר לבטא את הרגשות הללו, למשל של תוקפנות באופן שיתאים לך. עד אז אני מקווה שתוכלי להיעזר בפורום כמקום להביא חלקים בך שאת לא מעיזה לראות כשלך, לילה טוב, דרור

תודה דרור, באמת הלוואי שיכולתי 'לוותר על ההצגה' שלי,לפחות בפני הקרובים לי ו/או בטיפול,אך כעת זה עדיין נראה לי כמו 'חלום באספניה',כי ה'ההצגה' שלי היא זו שמחזיקה אותי ו'מגינה' עליי. היום ראיתי אנשים עובדים,שחלקם עובדים במקצועי הקודם,וכל מה שעלה לי בראש,זה עד כמה הם חכמים ומוצלחים ואני 'אפס וחסרת חשיבות'.תחושת השנאה העצמית לא מרפה ממני בזמן האחרון.