Spot the Fake Smile

למי שעדיין לא מכיר - בואו תראו מבחן של ה - BBC שרץ לפני שנים במייל ונזכרתי בו בזכות דברים שכתבה לילך היקרה שלנו. אז גם אם רובנו ממש, אבל ממש לא מחייכים בכלל - המבחן מתאים גם לכל זועם, עייף או פסימיסט. צפו בסדרה של סרטוני חיוך ונסו לזהות - חיוך אמיתי או מדומה? ניתן לצפות בכל סרטון פעם אחת בלבד. http://www.bbc.co.uk/science/humanbody/mind/surveys/smiles/ מקווה שזה בסדר להביא אותו לכאן. קצת שברתי נדר ופתחתי שרשור חדש בחרדה ובכאב. טוב, לא ממש שברתי, זה שרשור די כללי... אשת האדמה

לא רציתי להשאיר אותך פה לבד על ההר.. אז עד שיכתבו אחרים, הצטרפתי לשבת קצת לידך אפשר? מגניב הלינק הזה!! מעורר מחשבה.. איכשהו יש אנשים שעוד לפני הפעלת הסרטון כבר יודעים שהחיוך יהיה אמיתי כאילו נועדו לחייך ואנשים אחרים- למרות החיוך ה'עלוב' לכאורה, זה ללא ספק חיוך אמיתי..! משהו בעיניים... sparkles differently ואיך אפשר לדבר על חיוכים בלי להזכיר את צ'שר החתול... "פעמים רבות ראיתי חתול בלי חיוך, חשבה אליס, אבל חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי כל חיי..." :-) אמיתי או מזויף- הסרטונים הצליחו קצת להקל על תחושות יום שלישי.. היא יפה, הגברת שלי..באמת יפה... נשיקונת ממני, ל.

אורנה יקרה, תודה שאת זוכרת... לא, היום לא לבד ולא על המרבד הכל בסדר :-) רק עייפה מאוד, זה הכל.. נעים לי שאת כאן שולחת חיוך טרום-שינה קטן, לילך.

Fake באמת... אמנם לא צעירה בגיל, אבל... יש רגעים כאלה של חוסר ישע משווע שבהם חסר לי איזה מבוגר בסביבה, חסר מאד... ומה אני עושה? הסחת דעת, הסוואה. מגיעה לפה בתור עוברית-טרום-תינוקת שיוצרת את הבלוף הזה ומשחקת משחקים באינטרנט... :-/ ברגעים הללו, מתוך החרדה הכבדה הזו שמותירה חשוף ופגיע, מנסה לשאול את עצמי: מה זה ה"מבוגר" הזה? האיש שאוסף אותך? מגדיר אותך? את הזהות שלך בפני עצמך? מחבר אותך? מגדיר גבולות, ובאמת מרגיש אותם ולא בגלל שהוא קרא באיזה ספר הוראות :-/ ? האם הוא זה שיודע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור? איך מרגישים שיש לך מבוגר בסביבה (חיצונית/ פנימית / זולת או אתה בעצמך)? מה נוסך בנו את הבטחון / ההגנה? האם זה כושר הספיגה של רגשות כמו כעס, קנאה, נקמנות, תוקפנות? האם זו המסוגלות להיות איתך גם כשאתה בלתי נסבל לפעמים בלי להחזיר אליך כפל כפליים? היכולת לשאת את כובד המשקל כל כולו באהבה? מי שעוטף, אבל לא כובל, מי ששם מעטה ובד בבד משחרר ודוחף קדימה ולא שוכח להישאר שם עוד קצת ואיכשהו לשמור מרחוק מבלי לפלוש? (סביבה בטוחה? אשליה?) איך מרגישים שהמטפלים שלנו הם אנשים עם כלים ולא עוד ילדים שמשחקים איתנו בבוץ? האם הם נופלים בפח הזה, הרי אנחנו מזמינים אותם כל הזמן... או שמא לא? איך משתמשים בהם? שאלות חרדה... הגיגים של זאטוט... יש לי איפה לשאול את השאלות האלה. התשובות הנכונות לי, באופן הייחודי לי, יבואו כשיבואו ממי שמכיר ויודע, ויתעכלו אם וכאשר. ממשיכה לתעד קצת. בגלל פחד איימים, חרדה גדולה גדולה, ואני עוד לא יודעת עד כמה... המממ... כמה חבל שלא, כמה חבל שלא אכפת לי, כל-כך לא אכפת, אין רחמים ואין חמלה... לו היה, אולי הייתי מצליחה לקחת אחריות ולנסות לפעול להציל. אותי. קצת יותר. אבל אני לא. זה משול לבחירה במוות. סליחה... 8-] (אשת האדמה)

נכנ?סת פנימה בזהירות... על בהונות לא אזיז שום דבר איזו מורכבות מעוררת מחשבה העלת, אשת האדמה (לא, לא מורכבות מהסוג של 'מדיי', אלא עושר כזה של מחשבה) מעצמי אני יודעת שלעיתים אני כותבת כאן רק (לא, לא רק, אבל גם) כדי להעניק קיום ממשי יותר לרמצי תחושה שעולים בי לשברירי רגע. כאילו קריאת מילותיי שלי מנכיחה עבורי את התחושות. יש לי תחושה שגם אצלך זה כך, לפעמים. תודה ששיתפת בחלקיקים מהשיח הפנימי, מהרהורי הלב החרד, הרוצה כל כך לסמוך. ואולי לשמוח. בטוחה שלא אצליח להקיף בדברים שאכתוב את המכלול שהעלת, אבל הקשבתי לכל מילה. משהו בדברים הזכיר לי את ילד הפר"ח שחנכתי לפני שנים. ילד קטנטן בן חמש, נמוך מגובה החגורה :-) שחי ב??סביבה הדלה ביותר שראיתי מימיי. הוא גר בדירת חדר עם הוריו; הסלון, המטבח, חדר השינה (של שלושתם)- כולם באותו מרחב צר. לא היה כמעט דבר בבית, וודאי שלא משחקים עבורו (וגם לו? היו אינני בטוחה שהוריו היו יודעים כיצד לשחק איתו). אבל את יודעת מה הכי משך את תשומת ליבי בחייו של הילד החמוד הזה? דווקא העדר החוקים הקטנים של הבית, יותר מכל דבר אחר, זה מה שצרם לי. לא הייתה שעה לישון או שעה לקום בה, לא הקפידו וביקשו שישטוף ידיים לפני הארוחה, או שיתלבש בעצמו, שיסתרק. כשביקש 'על הידיים' הרימו אותו, למרות שהיה בן 5. כשפיזר את המשחקים המעטים בכל הבית, אספו אחריו. כשהיכה את הוריו, נתנו לו- אפילו צחקו. איכשהו השאלות ששאלת החזירו אותי אל הבית הזה.. הרגשתי אז שמשהו בחוקים הקטנים של הבית הוא שמקנה תחושת ביטחון. דווקא הגבולות האלה שאבא ואמא מציבים. שאכפת לאבא איך אני נראה, האם ידיי מלוכלכות או נקיות. שאמא רוצה כבר שאהיה ילד גדול, ולא על הידיים. וזה מוזר (או לא מוזר..אינני יודעת)..כאילו הכי טבעי להאמין שלעטוף בחום ולאפשר להיות- הם שנותנים את תחושת המסוגלות. האמונה בעצמי.וחייו של הילד הזה הנכיחו לי עד כמה החוקים הקטנים של הבית, הכאילו מובנים מאליהם, הם אלה שהקנו לי איזו תחושת ביטחון. איזו תחושה שמישהו דואג.. שלמישהו אכפת. פתאום אני מרגישה שאולי גלשתי רחוק מדיי, ואולי לא על זה דיברת... ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שמשהו בפרטים הקטנים הוא שמגדיר את מה שהפכנו להיות. לא הפיצוצים הגדולים והגלויים, אלא דווקא ההתנהלות שבנויה מפרטים קטנים ויומיומיים. שוליים כמעט. וגם ה'כמה חבל שלא אכפת לי' צורב ומוכר מאוד... ואולי הא?יום שבכן אכפת מחייב אותנו לשים את אותו עניין בלא-אכפת. ללא אכפת כבר התרגלנו. כן אכפת מותיר אותנו חסרי מילים ואויר. גם אותי אלה נושאים שמבלבלים לאחרונה. כנ"ל לגבי השאלות שהעלת על המטפלים שלנו. מדהים שהצלחת לומר כל כך הרבה..איזו מחשבה בהירה.. מצב הביניים המרגיז הזה, של ללכת וללכת ולגלות למרבה ההפתעה והאכזבה את עקבותינו שלנו בחול..כאילו צועדים בלי משים במעגלים.. עד מתי?! אבל כן.. לאט-לאט, התשובות הטובות עבורנו, כמו שאמרת, יבואו כשיבואו.. כשלא מחממים את הרגליים ליד האח, יש סיכוי להתקדמות. גם אם במבט ראשון היא נראית כמו התבוססות במקום. (וכן.. גם יש סיכוי לחוג במעגלים בלי כוונה..) אמרת (לי) כל כך הרבה, והגבתי במפוזר ולחלק כל כך קטן מכל מה שאמרת.. זה עוד מתגבש לי... תודה ששיתפת, ליל מנוחה ונשיקת לילה טוב על המצח, לילך.