לדרור

דרור יקר, כתבתי לך לפניי כשבועיים על שיחת טלפון שהייתה לי עם הפסיכולוגית שלי, כאשר רציתי לבטל פגישה... http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-689,xFT-618655,xFP-618655,m-Doctors,a-Forums.html אני מטופלת במרפאה ציבורית לבריאות הנפש ולא משלמת.. הנושא על כך שאני תופסת מקום של מטופלים אחרים שזקוקים לזמן הזה עלה הרבה בטיפול, ודווקא מהצד שלי מכיוון שהרגשתי שיש אנשים שזקוקים לזמן הזה יותר ממני. היא לא אמרה סתם שאני תופסת מקום, זו הייתה אמירה מכוונת במטרה לגרום לי לרגשות אשמה. הפגישה האחרונה תהיה השבוע ,(שבוע שעבר היא ביטלה – היא הודיעה על זה לפניי כחודשיים בערך...). אני עדיין מרגישה רק כעס, תסכול וחוסר הבנה מצידה. אני לא רוצה ללכת לפגישה הזאת... לא רציתי לסיים ככה את הפגישות, למרות שזה היה עניין דיי צפוי איתי. אני עוד חיה באיזושהי אשליה שלא יגמרו הפגישות ושהיא תגיד שהחליטה להוסיף פגישות. אולי גם זו הסיבה שלא התייחסתי לסיום הפגישות בדבריי- זה היה נהפך לאמיתי מידי. הייתי רוצה לסיים ככה, בלי לראות אותה יותר.. בלי כל הקיטש הרגשי הזה של הפרידה. אני אפילו חושבת על דברים לספר לה כמו כל פגישה רגילה אחרת ולא כאילו אני עומדת בפניי פגישה אחרונה. המחשבה על לכתוב לה או לצייר לה ציור לפרדה, כמו שחשבתי תמיד שאני יעשה, נראית לי בלתי אפשרי (לפחות מתנה קניתי...), לא מצליחה להתחבר למקום מעריך ואוהב... רק אכזבה אני מרגישה. רוב הקשר שלנו היה כזה וברור שייגמר ככזה. כמעט לכל אורכו הרגשתי שאני לא מתחברת אליה, אולי אפילו סלידה מסוימת לעיתים. לא יודעת איך אני אלך כשכל מה שאני מרגישה אילו רגשות שליליים וכל מה שאני רוצה זה לשמור מרחק עד שהן ייעלמו... אני יודעת על סיום הפגישות יותר מתשעה חודשים, מספיק זמן בשביל להבין שהן נגמרות ובכל זאת זה בלתי נתפס. לא רוצה לסיים ככה... אני מקווה שהיא תחליט להוסיף עוד פגישות. (למרות שבאותה נשימה ממש לא רוצה...). וכרגיל לא יודעת מה אני רוצה ממך, אין שאלה ברורה רק מחשבות... תודה..

פרח שלום, סיום של טיפול הוא אף פעם לא קל ונשמע שעבורך זהו דבר קשה במיוחד. בעיקר משום שהוא נחווה כחוסר אכפתיות, כנטישה. אני שומע אצלך הרבה כעס ומרמור ואף סלידה מהמטפלת, אבל באותה נשימה את היית רוצה שהיא תוסיף פגישות. נשמע לי שאת מאוד אמביוולנטית לגבי הטיפול. אבל כרגע את מסוגלת לחוות רק את הרגשות השליליים המגנים עלייך מפני פגיעה גדולה יותר. אני רוצה לומר שכנראה יש משהו נוסף שם, לא מודע, שממשיך להביא אותך לטיפול ולרצות בכך שהיא תוסיף עוד פגישות. נסי לתת גם לו מקום, זה חשוב לך גם אם זה כואב, זה יאפשר לך לחוות את הדברים בצורה מלאה יותר ועם פחות תחושה של ריקנות, אני מקווה שתוכלי לסיים את הטיפול בצורה שגם תתרום לך, דרור

שלום פ. איכשהו הדברים שכתבת החזירו אותי 5 שנים אחורה, לילדה הראשונה שחנכתי בפר"ח (פר"ח הפרוייקט. זה עם הגרשיים). אני יודעת שזה קצת לא הוגן אולי להשוות את שני המקרים- בכל זאת היא הייתה רק ילדה בכיתה ה'- אבל איכשהו ההתנסות איתה לימדה אותי גם כמה דברים על עצמי ובכלל, אז אשתף גם אותך. נקרא לה טניה, למרות שזה לא שמה, הייתה ילדה ממוצא רוסי, קשה קשה קשה. הלכה מכות בלי הפסקה בבית הספר. הרביצה לילד אחר שממש רק הגיע לארץ "כדי שיזכור כבר עכשיו לא להתעסק איתי ושילמד מהר להסתדר. ככה גם עשו לי כשבאתי לארץ".. נשמע כמו תכנית על אסירים, אבל ככה היא חשבה. היא הייתה ילדה יפה מאוד, פלרטטנית לא קטנה, והיה מאוד לא פשוט איתה. המשחקים ששיחקנו כמעט תמיד עירבו עריפת ראשים לבובות, או משחקי דרמה עם הצלפות ומכות. (ולא, לא היו בעיות בבית, למיטב ידיעתי). לא חשוב כמה ניסיתי להתקרב, היא תמיד ברגע האחרון הייתה 'בורחת', 'יורקת' לכיווני שקרים גסים, מבטלת פגישות תוך כדי צחוק אדיש וקר.. לא היה קל בכלל. ובכל זאת, נשארתי איתה כל השנה. לא פספסתי פגישה. גם כשהבריזה לי התעקשתי להמשיך לבוא.לפעמים גם הייתי כועסת ומעמידה אותה במקום ומציבה גבולות, אבל רוב הזמן פשוט הייתי שם (בין היתר כי הייתי שתקנית גדולה אז, ולא באמת ידעתי מה עוד לעשות). היא הייתה זורקת לעברי עצמות של תשומת לב אבל מהר מאוד חוזרת לסורה. לא הבנתי למה היא מתנהגת ככה, אבל קיבלתי שכנראה זה מה שעוזר לה לשרוד בבית הספר ושככה היא וזהו. אבל את יודעת, מעבר לכל הקושי, גם שלי וגם שלה, נרקם שם משהו אחר בינינו. איכשהו הרגשתי שמשהו בכל זאת 'עובד' במה שאנחנו עושים ביחד. למה הסיפור הארוך, את שואלת? כי אחרי תקופה ממושכת של הכנה לקראת הפרידה (בה היא לא הביעה שום רגש או כל דבר אחר) הגיעה הפגישה האחרונה. מנחשת מה היא עשתה בפגישה האחרונה?.. היא הרביצה לי. ממש כך. שרטה אותי בידיים, ניסתה לבעוט בי באויר (כי לא באמת רצתה לפגוע), דחפה אותי במדרגות וצעקה שלא אחזור יותר לעולם. (ועקבה אחריי בעינייה מהחלון). היא התקשרה אליי שוב משדה התעופה, רגע לפני שטסה לרוסיה לחופשת הקיץ, והתקשרה שוב מיד כששבה לספר איך היה. והמשיכה להתקשר פה ושם עוד שנה בערך... מה שאני מנסה לומר (בסיפור הארוך מדיי הזה) זה שטיפול קשה וקשר לא רך ונעים כמו שמקווים, הוא לא בהכרח קשר לא משמעותי. לא לך ולא למטפלת. עוד מה שאני מנסה להגיד זה שלפעמים הרצון לחתוך מהר, או להרביץ אם אתה קטן, נובע דווקא מהעובדה שבכל זאת נוצר שם משהו שנגע. משהו שנתן איזו תחושה אחרת ממה שהיינו רגילים. אולי שווה לדבר על זה. פרידות הן אף פעם לא קלות, גם אם הקשר היה לא ברור לאורך השנה. כתבתי המון...סליחה..קצת ניסחפתי עם הזכרונות שפתאום צצו בחיוניות מפתיעה.. מניחה שזה לא באמת עזר, אבל אולי בכל זאת קצת.. לילה טוב, ל.