חרדה היא רק התסמין של דפוס כולל

שלום, רציתי לדעת מתי עושים את ההבחנה בין רק 'חרדה' להפרעת אישיות. כשהייתי בת 16 איבחנו שאני סובלת מ'חרדה' ו'דיכאון'. אבל אני מרגישה שאני סובלת מדפוס חוזר שתואם מאוד למה שנקרא 'הפרעת אישיות המנעותית'. כי החרדה היא רק תסמין לכך שאני נמנעת מכל קשר עם אנשים, קשר עין, מערכת יחסים, נמנעת מכעל התמודדות עם אנשים בעיקר. כיום אני בת 19, וזה לא דפוס שנעלם, זה עדיין קיים אצלי. אין לי חברים בכלל, רק חבר אחד שאני מוציאה עליו הכל וזה רק פוגע במערכת יחסים שלנו כי אין לי אנשים אחרים כביכול 'לאזן' את הצרכים החברתיים שלי. אני לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים, זה יוצר תחושה שאני עוינת ו'לא נחמדה' ואז אנשים אוטומתית מתרחקים וזה מעגל קסמים שכזה. ברגע שאני כן יוצרת קשר עם מישהו ונוח לי איתו, אני לפתע מתחילה להרגיש 'יותר מידי נוח' ואני מתחילה להתנהג לא יפה, עד שנמאס להם והם הולכים. אני לא יודעת מה לעשות, זה ממש הורס לי את החיים, תרופות נגד חרדה לא יפתרו לי את הבעיה הזאת כי כמו שאמרתי, 'חרדה' זה רק התסמין של התופעה הזאת, ולא התופעה עצמה. יש לציין שלא אובחנתי שוב לאחר גיל 16, זאת הפעם האחרונה שהייתי אצל פסיכיאטר.

ערב טוב ק' ההבחנה בין הפרעת אישיות נמנעת-חרדתית לבין חרדה חברתית היא אכן קשה ביותר, ויש הרואים זהות גמורה בין שתיהן. ללא ספק, בגיל 16, עדיין מוקדם מדי לאבחן הפרעת אישיות, ולכן התייחסו אליך כאל אדם חרדתי. אני רוצה להזכיר לך (ולכל קוראי הפורום) שקל מאד לתת לעצמנו אבחנה של הפרעת אישיות, שכן כמעט בכל אחת מן ההפרעות הללו נוכל למצוא משהו מוכר - מרכיבים אישיותיים אנושיים הקיימים בכולנו. כדי להצדיק אבחנה של הפרעת אישיות יש צורך באיש מקצוע מיומן, שיוכל להעריך האם מדובר באישיות נורמלית (כאילו שיש כזאת...) או באישיות המקיימת בתוכה הרכבים בעייתיים או עוצמות ביטוי חזקות במיוחד של אותם מבנים. אני ממליצה לך בחום להימנע מאבחנה עצמית, ולהגיע לשיחת ייעוץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לשרטט תכנית טיפולית. ומניין הביטחון בכך שתרופות לא יעזרו לך? ליל מנוחה ובהצלחה ליאת