סבתא שנפטרה

שלום רב יש לי 3 בנים 11 8וחצי ו-5 , אימי נפטרה לפני מעל מחודש ואינני יודעת ממש כיצד לשוחח על כך עם ילדיי אני חייבת לציין שהם היו ממש קרובים אליה ומדובר בסבתא שראו המון ומבקרים אצלה הרבה לפחות 3-4 פעמים בשבוע כמובן שכאשר זה קרה סיפרנו להם (זה היה פתאומי לחלוטין-דום לב) אבל בכל זאת אני מרגישה שזה לא מספיק והבן הגדול שלי מופנם ולא שואל אבל מרגישים בהתנהגות שעוברת עליו תקופה. האמצעי מוציא את זה בדרכים אחרות עצבים סף תסכול נמוך וכו' אבקש את עזרתכם בנושא ואם אוכל לקבל טיפים בעניין. תודה סיגל

סיגל יקרה, אני משתתפת בצערך. אני יודעת כמה קשה לאבד הורה, במיוחד כאשר מותו בא במפתיע. מעניין שאת שואלת על ההתמודדות של ילדייך הקטנים, ולא אומרת דבר על מה שקורה לך. כאשר מאבדים אדם קרוב ואהוב, כמו אמא וסבתא במקרה שלכם, כל התגובות שתארת הן הגיוניות ונורמליות. יש אנשים שנותנים ביטוי גלוי לרגשותיהם, יש מי שיעדיפו להתמודד עם זה בתוכם, ויש כאלה שיגלו עצבנות, מוסחות, קוצר רוח, רגזנות ואפילו תוקפנות. הורים רבים, מתוך רצון להגן על ילדיהם, נמנעים מלעסוק בנושא, מתוך אמונה שהוא עלול לעורר פחדים וחרדות. למעשה גם אנחנו, כמבוגרים, עושים הכל כדי לדחוק את הנושא הרחק מן התודעה. כאשר המוות נכנס ברגל גסה אלינו הביתה, אנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים, חסרי כלים להתמודדות, ואובדי עצות. לאמונתי, כל מה שעוזר לנו, כמבוגרים, עוזר גם לילדינו. אם אנחנו מרגישים צורך לפקוד את הקבר ולהניח עליו פרחים, אין סיבה שהילדים שלנו לא יהיו איתנו שם. אם אנחנו שואבים עידוד ותמיכה ממבקרים ב'שבעה', אין סיבה שילדינו לא יהיו איתנו שם. אם נעים לנו להתבונן בתמונות של יקירנו המת ולדבר עליו בלי סוף, ילדינו יכולים להיות פרטנרים נפלאים. אם בא לנו לבכות מרוב צער וגעגוע, יש לאפשר זאת גם לילדינו. אפשר לבכות גם ביחד. לסבתא נהדרת מגיע שיבכו עליה. חשוב מאד שנשמש דוגמא לילדים בכל הנוגע ליכולתנו לתפקד למרות הצער. ילדים שואבים הרבה כוח מהעובדה שלמרות האובדן הבית ממשיך לתפקד, אנשים ממשיכים לצחוק, לשיר ולהנות מדברים למרות הכל. יש לאפשר לכל המשפחה זמן להתאבל, זמן לעבד את הפרידה בדרך של העלאת זיכרונות, הכנת חוברת זיכרון, מסגור תמונות, וכיוב'. עניין נוסף שמדאיג הורים הן שאלות אפשריות סביב נושא המוות. כדאי מאד לעודד את הילדים לפנות אלינו בכל שאלה שמטרידה אותם, תוך נכונות להשיב עליה בצורה גלויה ועניינית, מבלי לגלוש לרעיונות מופשטים מדי כמו גלגולי נשמות או עולם הבא. הללו רק מוסיפים לבלבול ולחרדה. אני ממליצה לומר בפשטות שמי שמת אינו מרגיש דבר, והוא נקבר באדמת בית הקברות. בדר"כ ילדים מסתפקים בכך. לפעמים, בעקבות מוות במשפחה ילדים יכולים להיות מוטרדים מן האפשרות שעוד מישהו ימות (הוריהם או הם עצמם). גם כאן כדאי להישאר אופטימיים, ולהגיד בפשטות שזה יקרה עוד המון זמן ואין לדאוג יותר מדי כרגע. אם תרצי להעמיק עוד בנושא, אני ממליצה מאד על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", שעוסק בהתמודדות עם משברים מסוגים שונים. אני מאחלת לכולכם שלא תדעו עוד צער, ותתנחמו באהבתכם זה לזה. ליאת