עוד על דגל אדום
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היית מעדיפה שמטופלת שלך תפצע את עצמה כדי להקל את הכאב הפנימי, מאשר לדבר איתה בטלפון? חוץ מזה שיש בזה משהו אכזרי כי התלות הזו,גם אם נעוצה עמוק בנו,זוכה לעידוד וטיפוח מצד המטפל בתחילת הקשר, כי הרי בכך טמון כל הטיפול הדינמי..(מעניין מה זה אומר עליכם,הרצון שמישהו יהיה כ"כ תלוי בכם)ואני יודעת שיש לי מטפלת חכמה..וגם תמיד ידעתי שהיא דואגת לי וכו',אבל הפעם אני לא חושבת שהמדיניות עולה בקנה אחד עם דאגה.לא לי בכל אופן.
הי ויק, אין לך מושג עד כמה אני מבינה אותך, בכל שאלותייך. לו הייתי במצב טוב יותר אולי היו לי גם כמה מילים נורמליות יותר לומר. קיבלתי תשובות ל-כ-ל השאלות האלה בטיפול שלי, מתוך מצבים כאלה כאלה, ולא פעם, ועדיין עדיין אני ממשיכה לבדוק ולברר שוב ושוב ושוב, אבל... איני מבינה מספיק לעומק כדי לומר דברים שיוכלו להיות מחוברים טוב מספיק ולגעת... גם אני מסתובבת עם הכאב והזעם ויצר ההשמדה האינסופי הזה... עם החסר הזה... הרעב הזה... ללא פתרונות מספקים... לפעמים, במיוחד כשנמצאים על הקצה, כל מילה מבחוץ נדחית... כשאני במצבים קיצוניים כאלה, ודימיתי אותם פה פעם לחוטף ובן הערובה שלו, אני לא יודעת אם משהו כבר יכול לחדור פנימה... איזה חוסר אונים... :-((( בכל זאת אנסה את מזלי ואכתוב משהו מתוך הטיפול שלי, אולי אולי תוכלי למצוא בו משהו שיתאים, ואולי לא... כנראה שפנימה קיימת שאיפה להתמזגות של השניים. שנינו. אבל, זו התמזגות הרסנית כזו, התמזגות דימיונית שמטרתה להרוס את המטפל יחד איתי. השמדה עצמית - תשמיד אותו... כאילו חד הננו, כאילו אין הפרדה... (וכאן צצה השאלה: "איך??? איך הוא יכול להמשיך לחיות לו את חייו ולעמוד על עקרונות כאלה כשאני נהרסת, ואיך זה לא עושה עליו רושם בכלל?? איך??? זאת אהבה זאת? זאת דאגה?") זה לא הוא שיוצר את זה, זו אני ומחלתי שמביאים את הדברים לשם... איך הנפרדות כל-כך כואבת... חרקירי של ממש... משהו כל-כך חסר והרעב אינסופי... האחיזה שלא מרפה במשהו ישן, הקריעה הזו... המציאות המכאיבה לנו (מי רוצה מציאות? הא...) מראה שלא כך הם פני הדברים... והוא שם, והוא נפרד, והוא לוקח את הטוב, כדי להמשיך לשרוד כדי... להמשיך לטפל... באופן אישי, אני, כנראה, משתמשת גם בנושא ה"טלפון" (נושא מורכב וארוך 'מליון-פעם-דיברנו-על-זה' וחסכתי אותו בינתיים) כמשהו קבוע שהוא חלק מההכאבה העצמית, שהיא היא שנותנת לי להרגיש בכלל קיום... "הם היו מעדיפים שאנחנו ניזום את הקשר ושאנחנו נבקש, והם עומדים על זה, וזה מביא את הסעיף כי אנחנו לא יכולים, ואז אנחנו נכנסים עוד יותר למעגל של פגיעה עצמית. הם כן דואגים, אבל הם בחיים לא יהיו במקום החסר ההורי, (או מה שלא יהיה) שאנחנו צריכים ללמוד להתאבל עליו, להיפרד ולא להיאחז..." מי יכול... המממ... הלוואי והייתי מבינה יותר... טוב, זה המעט של בינתיים מ.ו. (מטופלת ותיקה)
הבהרה בקשר לעניין הטלפון במקרה שלי: המקרה שלי קצת שונה. אחרי המוני פגישות עדיין איני יכולה ליצור קשר טלפוני בכלל, בגלל ש-אני לא מסוגלת ולא בגלל גבול שקבע הצד השני. הוא, ככל הנראה, דווקא מזמין ליצור קשר, ולי עוד אין אפילו ניסיון עם "מה קורה כש..." נעזוב. דברים מורכבים. ובכל זאת, אני חושבת שאני מבינה מאד איך את מרגישה, ואני חושבת, כמטופלת שהטיפול שלה ארוך וכואב בטירוף, שבאמת המטפלת שלך יודעת טוב מאד מאד מה היא עושה והיא נוהגת בחכמה רבה. למרות הייסורים הקשים שאת עוברת כעת, וזה אכן סיוט עכשיו, אני מקווה שבבוא היום תוכלי להכיר לה תודה גדולה על כך. ואז התודה תהיה אמיתית ומעומק הלב: "סוף סוף מישהו עזר לי על באמת". כן, אני חוזרת על דברים שבעצם נאמרו פה, ואני רושמת אותם שוב כאן, כדי לראות שאני אומרת אותם גם בעצמי, וכדי שאחרים יראו גם. ממש לאחרונה, בא לי שיראו גם אותי, שישמעו... (מפחיד...), אחרי שנים אינספור של שתיקה... אבל כך גם אני נעזרת. רציתי גם לציין שאהבתי מאד את המשפט הכל-כך ברור של ליאת, ואני רוצה לצטט אותו שוב: "...ככל שהמטופל תלותי, נזקק ונואש יותר, כך יש להתעקש על הגבולות. שהרי פתיחות, אמון וקרבה המתאפשרים רק מתוך סימביוזה בולענית, מבלי לדעת היכן אני נגמר ומתחיל האחר, משחזרים את המצב שהביא את המטופל אל הטיפול." הוי "סימביוזה בולענית"... מטופלת ותיקה
המטפלת שלי עשתה איתי הסכם שאם אני מרגישה דחף לחתוך את עצמי ,אני מתקשרת אליה ובמידה והיא לא זמינה אני משאירה לה הודעה מפורטת והיא חוזרת אלי . היא אמרה שאם אני לא עומדת בהסכם היא מפסיקה לטפל בי. זה אבל כל מטפל והשיקולים שלו וזה ,לדעתי,תלוי גם בקשר בין המטפל למטופל הספציפי. אני אישית ממש לא חושבת שהתלות זוכה לעידוד מצד המטפל .
שלום ויק, וגם מ.ו ורווית גם אני חושבת שמה שהמטפל מעורר או מעודד בראשית הטיפול אינו תלות. מדובר ביכולת להיפתח, לתת אמון, לסמוך על האחר, לתת להתקרב. הזהות שאנשים מסוימים יוצרים בין כל אלה לבין תלות, נעוצה ככל הנראה במאפיינים אישיותיים ומשפחתיים ספציפיים, עליהם מדברים - מן הסתם - בטיפול עצמו. כמו שאמרתי קודם, יש כאן פרדוכס. ככל שהמטופל תלותי, נזקק ונואש יותר, כך יש להתעקש על הגבולות. שהרי פתיחות, אמון וקרבה המתאפשרים רק מתוך סימביוזה בולענית, מבלי לדעת היכן אני נגמר ומתחיל האחר, משחזרים את המצב שהביא את המטופל אל הטיפול. אני עדיין חושבת שהמדיניות של המטפלת שלך נכונה ומקצועית. מקווה שיום אחד תצליחי לראות זאת. חג אורים שמח ליאת
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
