לא מבינה אותי

שלום, יכול להיות שמטופל מעוניין בשינוי (ואם בכלל הגיע לחדר הטיפול אז הוא באמת רוצה את זה), אבל הוא אינו אמיתי שם, אינו מראה את רגשותיו האמיתיים, את כוונותי, את כאבו, בגלל בושה, פחד, חרדה מלהחשף...וזה גורם לפספוס מצד המטפל, כלומר אינו מצליח לזהות מידת הכאב, הסבל.... האם זה נכון? האם זה באמת קורה? כי זה מה שאני מרגישה ואיני מצליחה להעביר את מה שאני מרגישה כי נורא קשה לי להגיד שקשה לי!!!! ועוד שאלה, אני מרגישה בגלל מה שנאמר גם למעלה, שהמטפלת שלי אינה מצליחה להבין אותי, בהתחלת הטיפול (לפני שנה) אמרה שרק טיפול דינמי מתאים לי, שבוע שעבר אחרי כל מיני נסיונותיה הכושלות לדובב אותי, אמרה שהיא חושבת שטיפול קוגניטבי אולי יותר מתאים לי (כי אני לא מצליחה להפתח מולה)?? בהתחלה המליצה מאוד על תרופה, עכשיו היא אומרת שאינה צריכה....כל מיני מסרים מנוגדים??!! מה דעתך בעניין?????

שלום מיה, מטופלים עושים הרבה דברים כדי להימנע מלגעת במה שבאמת כואב, ובהמשך להימנע משינוי, כך שמה שתיארת לא נראה לי יוצא דופן בכלל. לפעמים טיפולים מתחילים המון זמן (במונחים של שנים!) אחרי שכבר התחילו, כי לוקח זמן להאמין ולבטוח ולהרגיש תלות ולא לברוח (מצד שני, זה לגמרי חלק מהטיפול, כך שלא נכון לומר שהטיפול עוד לא התחיל...). אני חושבת שזה לא כל-כך חשוב מה דעתי על המסרים המנוגדים שקיבלת מהמטפלת שלך, ויותר חשוב מזה (כן, אני יודעת שזו לא הפתעה גדולה...) לדבר איתה על ההרגשה הזו. ההרגשה שאת לא מובנת, ולא מוחזקת טוב, ואולי זו בכלל "אשמתך" כי את לא אומרת מה שבאמת... מה דעתך? לילה טוב, אורנה

אתם שולחים אותנו לחפש שוב ושוב בתוך הטיפול את "אשמתינו", ולרוב זה בסדר ואולי גם יעזור. אבל וזה אבל גדול צריך לזכור ששם בעולם יש מטפלים שאינם כה מוצלחים, ומטופלים שאולי המדיה הזו לא מתאימה להם. יש עוד שיטות טיפול (באמנות, בכתיבה, בתנועה) שיכולות ועוזרות לאנשים כמו מיה. חוץ מלהחזיר אותה לתוך הטיפול הקשה שלה, כדאי לפתוח אפשרות לבחון האם שיטת הטיפול אכן נכונה לה. זו לא ביקורת אלא נקודה למחשבה מתוך הזדהות וכאב עם פונים כמו מיה.