הרס

ליאת, את חושבת שאפשר לעצור את מעגל ההרס העצמי? למה יש אנשים שכשנפגעים פוגעים בעצמם בכוונה? ואיך טיפול יכול לעזור כאשר הפגיעה העצמית היא צורך בלתי נשלט? מזוכיסטית אחת.

אמנם ההודעה מופנית לליאת, בכל זאת רציתי להשיאר פה משהו משל עצמי. מחשבות מחשבות. מאד לא מאורגנות. זורקת. הרס זו אני: להרוס ולהרוס ולהרוס ולהרוס כי "אולי משהו פנימי מזדהה מאד עם הדמות הפוגעת הזמנית הזו. עכשיו זו דמות אחרת, אבל פנימה זה מתלכד עם מה שקרה פעם (גם אם מימדי הפגיעה והקשר עם הדמות שונים בתכלית). ולא, לא צריך כבר את פוגעי העבר, אני עושה את זה טוב יותר, פוגעת בעצמי בצורה מושלמת. לוקחת את הפגיעה של האחר, מלבישה אותה ככפיל לדמות עבר, ומשם הכל כבר ממשיך להפוך למימדים מפלצתיים בפנים. ואם לפגוע אז עד הסוף. כן, שניים בפנים: המכה והמוכה, המתעלל והקורבן, דמויות שיש בינהן מערכת יחסים סוטה, שיש בה משהו שכביכול מענג את הצד המכאיב, והקורבן, רק כך הוא מרגיש שיש לו איזה קשר, רק ככה מגיע לו... וכן, וכולם שם בפנים" ונוסף - "אולי אם אפגע בעצמי עד עפר מישהו ישים לב ויראה כמה פגעו בי באמת ויבוא להציל, או שזה יבהיל עד כדי כך ויפסיקו, לא סתם יפסיקו, אלא מישהו פה ירגיש אשם ופיצוי יבוא..." אבל... זה, כמובן, לא קורה: מי שצריך היה לראות בזמנו, לעצור, לקחת אחריות - היה עיוור, או גרוע מכך - חולה מאד, ואנשים אחרים - אנשים אחרים רק מתרחקים יותר, יש בזה משהו מרתיע ודוחה מאד. עם זאת, לחלופין, התנהגות כזאת מושכת דמויות נצלניות למינהן. אפשרות אחרת היא שהפגיעה נעשית באופן חשאי או מוסווה ואין מציל, ואז... אז מתעצמת הפגיעה העצמית עד לבלי גבול. ואפשר לומר גם "אף אחד לא הכיל את הכעס שלי כשהיה צריך, אז במקום לכעוס על אחרים, (כי "אם נעשה את זה מכבש עליי, ניקח את הראש שלך ונשקיע אותו במעמקי הביוב"), אז נעשה כבר את העבודה לבד. נהרוג את עצמי, כאן זה כביכול בשליטתי. נהרוג את הצד הפנימי הזה שבי שאיני יכולה לחיות עם קיומו. התוקפנות ה"אסורה" הזו שבפנים", ועצוב, עצוב, קורה מאד ש ברגע של תקווה, עוד לפני שהיא בכלל צוברת איזה גודל, רגש שבכלל לא מצליח להגיע למעלה ולצוף, יש כוח עצום מיידי שמגמד את הכל לאפס: "את לא תעזי לגדול. את, נשארת כזאת קטנה ומעוכה עד הסוף. את חייבת להישאר קטנה ותלויה ורק ככה תקבלי איזה מינימום של יחס. תנאי!" כשרגעי הפגיעה העצמית מגיעים לשיא ועוברים את קו האל-חזור, ברגעים הקיצוניים ביותר, אין הרבה מה לעשות איתם. אין עם מי לדבר (זה ממש כמו לדבר אל חוטף ובן הערובה שלו בשיא הטירוף), אבל, הכי שאפשר (מבחינה טיפולית) הוא להיות שם ולא ללכת. פשוט להיות. לשרוד את זה ביחד. בכל מקרה, אני מטופלת שנים ועדיין לא נהרס מעגל ההרס העצמי (וכפי שניתן להבין מדובר במשהו גדול מימדים ועצום), המנגנונים האוטומטים עובדים וזוכרים את עצמם, אבל לפחות אפשר להתחיל להבין איך זה עובד, ומתוך כך מושגת איזו מידה של בקרה: "ההרס לא ישיג את מטרותיו הלא מודעות. זה לא קורה ככה בעולם". עכשיו רק צריך להבין עד הסוף ומה בכלל כן עובד... כל-כך חזק, בעוצמות כאלה ועל פני כל-כך הרבה שנים, קשה מאד. אפשרי או לא ואיך זה עובד. ימים יגידו. או שלא :-( כתבתי מאד לא מאורגן והאמת היא שאני לא בדיוק מבינה. ובכל זאת, כמה מילים ערבבתי פה. מטופלת ותיקה

בעיני כתבת מאוד מאורגן, והבנתי הכל. לא רק שהבנתי אלה גם הצלחת להעביר לי כמה תובנות בקשר לפגיעה העצמית. את יודעת ומבינה הרבה יותר ממה שאת נותנת לעצמך לדעת או מעיזה לחשוב. אני חיה עם הפגיעה העצמית כבר שנים רבות ורק לאחרונה הצלחתי לתמלל את זה. עדיין לא בדיבור אלה רק בכתיבה. הדברים שכתבת דיברו מאוד אל ליבי.

ערב טוב, דבריה של מטופלת וותיקה הצליחו לרגש גם אותי. האם הצלחת למצוא בדבריה משהו שמדבר אליך? אני מאמינה שבעבודה טיפולית מרוכזת ועיקשת אפשר להפסיק מנגנונים של פגיעה עצמית. הסיבות העמוקות למעשה כה תוקפני כלפי העצמי, נעוצות הרחק בעברנו, בחוויות מוקדמות של חוסר אונים וחוסר הבנה. לעיתים, כאשר נעשות עוולות קשות כלפי הילד הקטן, דווקא מצד אלה האמורים לשמור עליו, הוא יעדיף לראות את עצמו כראוי לאותן עוולות, ובלבד שהדמויות המטפלות יישארו טובות ומגינות. עפ"י דפוס חשיבה ילדי כזה, אם מי שאמור לשמור עלי, להיות טוב אלי, פוגע בי באופן כה חמור, אני כנראה ילד רע, הראוי לגינוי ולעונש. באמצעות תפיסה כזו משאיר הילד לעצמו את האובייקט הטוב במחיר העיוות בתפיסת העצמי. משהו מהתפיסה העצמית הזו ממשיך ומלווה את הילד/ה גם הלאה, עד בגרותו, ומביא אותו לפעמים לנקיטת פעולות ממשיות של פגיעה עצמית. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכוללני, שאין בו כדי להקיף את כל המקרים כולם. באופן גס אפשר לומר כי בטיפול נעשה מאמץ מתמשך להבין את המניעים להתנהגות הפוגענית, ולשיקום תפיסות ישנות ביחס לעצמי וביחס לזולת. בברכה ליאת