יללנות בלתי נסבלת

ביתי בת כמעט שלוש. ילדה שמחה בדרך כלל, יש לה אח תינוק בן חצי שנה. אחרי הלידה היתה תקופת הסתגלות לא קלה של מצב רוח רע, בכי משטויות וכעס על כל מה שאני עושה. עברנו את המשבר, הספקנו להיגמל מחיתולים והתחלנו גן חדש, שוב משבר. בינתיים הסתגלה כבר לגן החדש ומאד מרוצה בו (הגננת מדווחת שהילדה פורחת שם) אני רק עכשיו חזרתי לעבודה ובאה מטפלת לתינוק ושוב הגדולה במשבר. בכי ויללנות בלתי פוסקים. סרבנות לכל בקשה (למשל לוקח המון זמן עד שהיא באה להתלבש/הולכת לשרותים/יוצאת מהבית וכן הלאה) למרות שבעצם שגרת היום שלה כלל לא השתנתה מאז המטפלת (למרבה המזל התינוק הסתגל בקלי קלות). אני בכל אופן חושבת שזה קשור בגלל ששיא היללנות הוא בחזרה מהגן אחרי שאני לוקחת את התינוק אלי ומנסה להחליף שתי מילים עם המטפלת לגבי איך היה היום שלו. המטפלת מתיחסת מאד יפה גם לביתי הגדולה ואני מנסה במכוון גם לקרב ביניהן. זה הרקע, עכשיו פשוט משגעת אותי היללנות והסרבנות. אני לא יודעת איך להתמודד. ניסיתי התעלמות - מחריף את הבעיה (הרי המטרה היא להשיג את תשומת הלב שלי) ניסיתי הסחות דעת (להציע לשחק לתת תשומת לב,אפילו סתם להרגע מול הטלויזיה) זה לא עוזר וכשאני מתיחסת אליה היא בדיוק כועסת ואף בועטת בי שאתרחק. ניסיתי לכעוס עליה וזה עוזר רגע כאשר אני כבר ממש כועסת ושתי דקות אחר כך מתחיל שוב. ניסיתי פרסים (קטנים) על התנהגות טובה ולא רק שלא התנהגה יפה אלא שאחר כך שנאמר לה שחבל, ושלא תקבל את הפרס היה עוד התקף זעם. אני פשוט מיואשת. החשש שלי הוא שהילדה תהפוך להיות נורא מפונקת ושאני לא משתלטת על זה אבל יד יותר קשה לא מניבה תוצאות. ברור לי שהכי טוב אם יכולתי לבלות יותר זמן רק איתה אבל זה לא מתאפשר כי אני עם שני הילדים לבד והתינוק צריך תשומת לב. ועכשיו כשאני עובדת אני מתגעגעת גם אליו. כשהוא מעסיק את עצמו ואני מתפנה אליה אז היא כבר באמצע סצינת זעם. פעמים בשבוע אני הולכת רק איתה לחוג ועוד פעם שהיא נפגשת עם חברות. שאר הזמן צריך להסתדר יחד. אשמח לכל עיצה על התמודדות עם היללנות הבלתי פוסקת..

ניצן יקרה, בתך הקטנטנה עברה בחצי השנה האחרונה מהפכים עצומים. הילדה השמחה בדרך כלל, נדרשה בזמן קצר מאד להסתגל ללידת אח, להיגמל מחיתולים, להתחיל גן חדש, ועכשיו להסתגל גם למטפלת חדשה. אני מביאה בחשבון שינויים נוספים כגון מעבר למיטה של גדולים או גמילה מבקבוק. כל אחד מן השינויים הללו מהווה כשלעצמו משבר התפתחותי, וכולם ביחד יוצרים מצב תובעני מאד עבור ילדה כה צעירה. כשאת משתמשת במונחים "יללנות" או "סרבנות", עולה מהם ניחוח של כעס, אכזבה, ואפילו ייחוס של זדון מצידה. בתך, גם אם היא הבכורה, עדיין אינה בת שלוש! פעוטות בגיל זה מתקשים מאד לווסת ביטויים רגשיים עזים, והבכי (או התקף הזעם) הם כמעט הדרך היחידה העומדת לרשותה כדי לומר: " קשה לי. עצוב לי. אני רוצה את אמא כמו פעם. אני לא רוצה בכלל להיות גדולה. אף אחד כבר לא מתפעל ממני. כולם פתאום עסוקים בתינוק הלא נחמד הזה. אני רוצה את מיטת הלול הישנה שלי. אני רוצה שגם לי יחליפו חיתול". לכן, במקום לחשוב על פתרונות איך להפסיק את היללנות המנדנדת הזאת, מוטב לנסות ולהקשיב לה. ממש כמו שהיינו רוצים שיקשיבו לנו כשקשה לנו. אני יודעת שבמסגרת סדר יום עמוס כמו שלך, קשה לשאת טרדות ורעשים מיותרים. אבל אם תזכירי לעצמך שמקור ה"רעש" אינו אלא ילדתך הקטנה, שהייתה עד לא מזמן מקור האושר הגדול בחייך, ושהיא נורא נורא זקוקה לך, נדמה לי שיהיה לך קל יותר לשאת זאת ולהתייחס לכך בסבלנות וסלחנות. תוכלי להגיב לכך באמירה כמו: "אני רואה כמה קשה לך. גם אני מתגעגעת אליך נורא, אפילו עכשיו, כשאני מחתלת את התינוק. כשתגמרי לבכות בואי אלי לחיבוק חזק חזק". כך את מעבירה מסר מכיל ומקבל, שאינו מתכחש לקושי שלה, ומציעה את עצמך, כמה שאת יכולה במגבלות היומיום שלך. אם תרגישי שהמצב מחריף, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכת הורים קצרה, שתסייע לך קונקרטית בהתמודדות הממשית. בהצלחה ליאת