ויתור על האני

ליאת שלום, איך את מסבירה בן אדם שמוותר על עצמו בשביל האחרים, כלומר הוא נותן הכל ומוותר על חייו רק בכדי לעזור, לתמוך, ולהיות שם בשביל האחרים. ופתאום כשאלה הולכים, הוא נשאר בלי כלום. ואז הוא מתחיל להבין שכל ההשקעה הייתה סתם, אין לו כלום בחיים ואין לו אף אחד בחיים. הוא צריך להתחיל הכל מההתחלה, אבל אין לו הכוח ואין לו זמן, כי הוא כבר מבוגר. איך אפשר להמשיך? מה צריך לעשות?

דינה שלום, יש, כנראה, כל מיני סוגים של נתינה. יש נתינה, תמיכה ועזרה לזולת הנעשית כהשקעה של האדם בעצמו. במצב כזה, הנותן אינו מצפה לקבל דבר בתמורה, למעט - אולי - תחושת סיפוק. בדר"כ אפשר לפגוש אנשים כאלה בעמותות התנדבות למיניהן, וכאשר פרוייקט אחד מסתיים - מייד יימצא נזקק אחר שיהנה משירותיהם. אדם מהסוג שאת מתארת, המוותר על עצמו לטובת מה שנתפס בעיניו כהשקעה באחרים, מתייחס לנתינה שלו כאל "השקעה" במובן הכלכלי של המילה: משהו שאמור לחזור אליו בדרך של תמורה או רווח. במצב כזה, כאשר ההשקעה אינה מחזירה את עצמה, האדם חש תסכול, עלבון ואובדן. ויתור וביטול של האני לטובת רצונם וצרכיהם של האחרים נקשר בדר"כ לאנשים עם צרכי תלות והתמזגות חזקים, עם הזדקקות רבה לאחר, עד כדי מוכנות לשאת פגיעה עצמית. בברכה ליאת

איך מתקנים את זה? תרופות? טיפול קוגניטיבי או פסיכודינמי?

שלום למזדהה, טיפול דינמי יכול לעזור. בהצלחה ליאת