המכתב שלא ישלח

מהדהד לי בראש כל הזמן המשפט: אני עזבתי אבל את נטשת. קרוב לשנה וחצי ישבתי מולך. לא הצלחת לחדור את חומת השתיקה שלי. נסיתי להראות לך שאני זקוקה לעזרה אבל כל מה שיכולת לתת זה אמירות בסגנון "זה מאוד קשה" . אולי ציינת גם בדידות. בתקופה הקשה שלי הרגשתי מוגנת אבל בדיעבד אני יודעת שזו לא היה הגנה זו היתה הבנה. לא הגנת עלי הבנת אותי כשסביבה יומיומית מתקשה להכיל דכאון, בכי, הסתגרות. עשית לי הכרות עם תרופות. עם הליכה לפסיכיאטר. כשטענתי אז מה הטעם בשיחות ענית לי במין התגוננות "הבחירה שלך" אחרי כמה דקות התעשתת והסברת, אבל אני הייתי צריכה כבר אז לברוח. לבחור נכון. אחרי שנה וחצי לא הכרת אותי כלל. אפילו אמרת את זה: אני לא מספיק מכירה אותך, והאמירה הזו חרצה בי. הפסקתי וחזרתי, דלגתי וחזרתי. קיוותי שתהיי חד משמעית, ברורה. שתנסי להלחם עלי אבל את היית פסיבית. בן אדם בא לחוויה של הכלה של תיקון של הזדהות. מאוים, שבור, עצוב והחויה שניתנת לו היא בחירה. שיקרת לי בשקרים שלא הבנתי את פשרם, סביב כסף. נפלת לבורות שכריתי בורות קטנים אך משמעותיים – דרכם הבנתי שאת מכירה את הסביבה שלי אולי אפילו טוב ממני. שכחת להגיע לפגישה. בסופו של דבר עזבתי. הייתי בתקופה של משבר. הפגישות בנינו הפכו בלתי אפשריות עבורי. נעלמתי ופשוט נתת לי להעלם. מצד אחד זה משמח: לא הייתי צריכה לעבור עוד התמודדות עם אפשרות של חזרה אבל כאב הנטישה לא עוזב אותי. וזה כבר נמדד בחודשים. בת – זונה. אני כועסת. כן. השארת אותי בבדידות גדולה הרבה יותר מזו שהייתי בה אולי אי פעם. ואני לא מצליחה להשאיר אותך מאחור, לעזאזל.

ערב טוב, הדברים שלך, גם אם לא הגיעו למען אליו כוונו, נדחקים אל הלב כמו בכוח, מתוך אותה עוצמה צודקת שיש לאמת שאיש לא אוהב לשמוע. כמו בכל מקום בו יש בני אדם, גם חדר הטיפול אינו חף מכשלים. צר לי שזה מה שנפל בחלקך. ליאת

את ידועת למרות שזה נשמע עצוב לקרוא את מה שכתבת זה עורר בי חיוך.. החיוך הוא לא חיוך של לעג אלא חיוך של ואוו אני מכירה את זה הייתי בסירה הזו. המשפט הזה את כבר נמצאת אצלי שנה ואני לא מכירה אותך שמעתי אותו כמה פעמים, כל כך מטופש ולא טקטקי בעיני.., וכשמעירים ואומרים זה מעליב אז האדם ממול לא מבין מה מעליב בזה שאתה יושב מול משהו כבר שנה וזה מה שהוא אומר עליך... השכחה להגיע לפגישה והאדם ממול גרמה לי להרגיש, מה היא חושב לעצמה שמשעמם לי בחיים, מינימום של התנהגות אנושית זה להודיע לאדם. והעזיבה בשעת משבר, זה קשה ויש רגעים גדולים שלחרטה בכלל למה התחלנו ללכת לשם... אני בכלל לא אומרת לך לחזור לשם זה לא יתן כלום שוב לחזור ליחסים שאולי לא מתאימים שני אנשים מטיפוסים שונים ואני מתכוונת לעיתים הפסיכולוגי הוא טיפוס יותר מעוףף והמטופל הוא האחראי 0זה לא שאני מצדיקה פיספוס של פגישה), אבל אולי כן לנסות לכתוב ולהעביר את המסר הזה שהעברת כאן לפסיכולוגית שלך באיזושהי דרך זה כן חשוב שתדע אולי שיחת טלפון אחת אחרונה שיתכן ותשאיר טעם אחר בפה.(בכל אופן שנה וחצי)