חרדה

שלום, אני בת 53 ובדרך כלל אני טיפוס דיכאוני.בשנה אחרונה מצבי היתדרדר. הבנים בני 22 עזבו את הבית בתי התחתנה והבית התרוקן.בעלי מאוד עסוק בעבודתוואני עובדת חצי יום. מצבי החמיר כאשר אמא שלי עברה אירוע מוחי. היא משותקת בלי כושר דיבור. היא מטופלת בביתה ולי מאד קשה לסבול לראות אותה כך. למרות הכול כל יום בערב אני נמצאת אצלה, דבר שמונע ממני להקדיש לעצמי אני מרגישה עצב וחרדה וכעס עצמי, תמיד התגברתי על מצביי דיכאון ועכשיו אני מרגישה כאב מסוג אחר.אני לוקחת חצי לוריון אבל כאשר ההשפעה עוברת שוב רעלי ,רוצה לבכות לא מסוגלת להחליט על דברים פעוטים אודהלך אם תוכלי לעזורלי לעזור לעצמי.

נורית יקרה, גם נשים ללא נטייה דכאונית עוברות סוג של משבר (או היערכות חדשה) כאשר הן נכנסות לעידן של "אחרי עזיבת הקן". לפתע נפרש אופק רחב של פנאי, מטרים מרובעים בדירה, מקרר ריק (או מלא - אבל אין מי שיעזור לחסל את הסירים), בעל שצריך להכיר מחדש, בקיצור - חלל גדול שצריך למלא. כאשר נוסף על כך מופיעות צרות של הורים מבוגרים וחולים, המצב מסתבך אף יותר. נשים רבות מדווחות, כי לאחר המשבר הראשוני, הן לומדות ליהנות מיתרונותיו של המצב החדש. שוב אינן כבולות כמקודם. זהו זמן לא רע להתחיל להשקיע בעצמן, בשיפוץ הדירה, בהחלפת המלתחה, בלימודים, בעבודה על הגוף (פילאטיס, יוגה, טאי-צ'י, וכו'), בהרחבת מעגלים חברתיים, קורסי בישול/פיסול/ציור/ריקודי עם, וכיוב'. המוגבלות של אמא - מצערת ככל שתהיה - אינה חייבת לשתק גם אותך. בהנחה שאינך המטפלת הראשית בה, את יכולה להמשיך לבוא ולראותה בתדירות שמתאימה לך, ולהתפנות בשאר היום לפעילויות נוספות. אגב, גם טיפול פסיכולוגי יכול להיות סוג של השקעה בעצמך. במקום כדורי הרגעה, דוגמת הלוריוון, שהשפעתם קצרה ויוצרת תלות, כדאי לשקול חלופות מהדור החדש (SSRI), כמובן לאחר התייעצות עם פסיכיאטר. יש לך עבודה :-) בהצלחה ליאת