סוף הדרך
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, אני מרבה לקרוא הודעות בפורומים פסיכולוגיים ודומיהם. כולם משדרים איזו "תקווה" בלתי מובנת לי, הגלומה בטיפול פסיכולוגי. האם לא ייתכן, שישנם מצבים חסרי תקווה, שכן הגיל והנסיבות פועלים לרעתנו? מה הסיכויים למצוא אהבה בגיל מאוחר (40 פלוס), לאחר חיים שלמים של שממון רגשי, בדידות והיעדר נסיון במערכות יחסים על כל המשתמע מכך? הרי החברה לא נותנת צ'אנס לפגיעים ול"חריגים"... הפסיכולוגיה פועלת להמרת "אמירות פנימיות שליליות" ב"אמירות חיוביות", שאולי יגבירו את הסיכויים שלנו. ייתכן, שלאחדים עוזרת סוגסטיה זו. כששיטה זו אינה מצליחה לשפר את חייו של "המטופל" כל שנותר הוא להימלט מלהסתכל ל"דכאון" בעיניים ולהתנחם באמירות סרק, שאינן יכולות לעזור בהתמודדות עם הכאב. הטיפולים שעברתי לא הועילו לא בשיפור הרגשתי לגבי כשלוני בחיים, לא עזרו לי לא לראות את חיי ככשלון בהשוואה לחייהם של אחרים, (וניסיתי גם תרופות) ומנגד גם לא הועילו במתן ניחומים. כשאמרתי לפסיכולוג שלי שאיני מוצאת ניחומים גם במילות תנחומים שנאמרות בשעת מוות של קרובים או חברים, הוא היה "מזועזע" ממני, שכן סירבתי לשתף פעולה עם הקלישאות שמקובלות על כולם ועוזרות להם לשרוד את החיים הקשים. יש כאלה שחייהם אומללים יותר, דווקא משום שאינם מאמצים בחיבה יתרה את ה"ז'רגון" של הכמהים להתעודד בכל מחיר. מיואשת סדרתית
שלום לך מיואשת סדרתית, תקווה היא סוג של עמדה פנימית שאינה משלימה עם נסיבות מחורבנות. התקווה אינה גלומה בטיפול הפסיכולוגי דווקא. יש אנשים שאינם נעזרים בטיפול, ובכל זאת אינם מאבדים תקווה, ואף מצליחים להיחלץ בדרכים אחרות. הסיכויים למצוא אהבה אמיתית בכל גיל אינם מאד גדולים, ובכל זאת הניסים האלה מתחוללים מפעם לפעם. יש אנשים שמצליחים למצוא משמעות וסיפוק גם מחיים ללא בן זוג, הגם שאינם מפסיקים להשתוקק לאהבה. נדמה לי שהמרת אמירות פנימיות שליליות בחיוביות מכוונת - לאו דווקא לשיפור הסיכויים שלנו - אלא לשינוי בעמדה הפנימית שלנו ביחס לעצמנו וביחס לעולם. אני שומעת נימה של לגלוג כלפי מי שכמהים להתעודד, ואולי גם ביקורת על המטפלים המוכרים אשליות. אני מכבדת את עמדתך, אך מתעקשת - באופן אישי - לדבוק באמת שלי. לעולם לא אקח ממישהו את התקווה, גם אם (ואולי דווקא בגלל ש-) זה כל מה שיש לו בחייו. הלוואי שתוכלי למצוא טוב בחייך למרות הכל ליאת
ליאת, את אומרת "לעולם לא אקח ממישהו את התקווה" ואולי זה יותר נכון(כך לגבי) שצריך לשמור לי את התקווה... איזשהו מקום שמזכיר שהתקווה קיימת זה הדבר היחיד שיכול במצבים הקשים לעודד
שלום ד"ר מנדלבאום, אם כך, אם הסיכויים למימוש אהבה משולים לסיכויי התרחשותו של נס, כל שנותר הוא "להתפלל" לניסים... ומה עושים כשחיים ללא אהבה אינם חיים? ומה אם אין לאדם קריירה מאוד ייחודית, אלא הוא עובד סתם לפרנסתו, בעבודה שלרוב אינה מעניינת, מספקת או מכניסה, ובנוסף גם חושפת בפניו את הצד המכוער הטבוע בבני אדם, מעביר את ימיו בבדידות לגמרי לא מזהרת, (שכן רוב האנשים, כמו בתיבה של נוח, חיים בזוגות ובמשפחות) ובהשתוקקות לזוגיות שלעולם אינה מתממשת, איזו משמעות ימצא לחייו, לסבל שלו? הרי בכל נקודת זמן שבה יביט לאחור, חייו יהיו חסרי ערך, שכן נעדרו מהם כל הדברים שהופכים את קללת הקיום האנושי לנסבלת. אבל טוב, בוודאי תאמרי שהכל עניין של פרספקטיבה, ושוב אנו חוזרים למנטרה הישנה של הסתכלות על חצי הכוס הריקה/מלאה. אלא שכוס ריקה מאהבה כמוה ככוס תרעלה.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
