מבקש חוות דעת של פסיכולוג כאן לגבי משהו שקרה לי

שלום לפסיכולוג או פסיכולוגית. באופן כללי ביותר גדלתי בבית עם הרבה בעיות כולל כלכליות כאשר ההורים הלבישו את הבעיות שלהם על הילדים.כמו כן בגיל חמש עשרה חליתי במחלה כרונית. בכל מקרה התוכנית שלי באופן כללי הייתה תמיד ללמוד ולמצוא עבודה מסודרת וכו' אבל דברים לא הסתייעו בגלל הבעיות של ההורים שלי. בגיל 29 בקושי הגעתי לאוניברסיטה וזה אחרי שבמשך שנה אח שלי היה חולה בסרטן ונפטר. ולמרות כל זה לא רציתי לוותר למרות שכבר הייתי שחוק נפשית. שנה וחצי אחרי שאח ראשון נפטר אח שני התאבד. באוניברסיטה עצמה נתקלתי בקשיים רבים של ריכוז וכו' אבל עשיתי מאמצים גדולים להתמודד עם זה.ניסיתי גם להסתייע בשירות הפסיכולוגי של האונ' אבל בדיעבד אני מבין ש"קיבלתי" מתמחה צעירה ונראה לי שהיו לה יותר בעיות ממה שיש לי כולל גם ממה שתיארתי אותה אחרי כן לפסיכולוגים אחרים. בכל מקרה אחרי שאח שלי התאבד ובגלל שהייתי חולה הפסדתי הרבה מבחנים והאונ' הפסיקה לי את הלימודים. הייתי אז בגיל 31 עם אותם הורים בעייתיים ,עם אכזבה קשה מהחיים שכלום לא זז ושסתם חיכיתי הרבה שנים ללימודים ולא מספיק שלא סיימתי אלא שבדרך הפסדתי את שנות העשרים וגם שני אחים שלי נפטרו. ואז כנראה הייתי במצב שאתם קוראים לו פוסט טראומה אלא שלא ידעתי מזה.פשוט הרגשתי שאין לי עוגן להאחז בו. בתחילה לא רציתי לגשת לטיפול ומאוד נרתעתי אבל בסוף בגלל עליות וירידות חריפות במצב רוח והתפרצויות זעם פניתי לטיפול דרך הקופה אבל אז לא ידעתי שיש שיטות טיפול וגם הפסיכולוגיצת של הקופה לא יידעה אותי לגבי זה.פשוט חשבתי לתומי שזה כמו ללכת לרופא. בדיעבד מה שאני יודע שהייתי אצל פסיכולוגית פסיכודינמית מיושנת,שעודדה אותי למה שאני מבין היום נקרא אסוציאטיביות שבמקרה שלי גרמה לי להתפרק לגמרי מבחינה נפשית (למרות שהייתי כבר די מפורק). מאחר והפסיכולוגית לא נתנה לי תשובות לשאלות ששאלתי אותה חשבתי שלפסיכולוגים אין מה להגיד ולכן ניסיתי לפתח שיטת טיפול כולל הסברים במקומה על רקע כל מה שעלה במונולוגים שלי איתה (מונולוג כי בסופו של דבר ממנה לא קיבלתי כלום חוץ מאוזן קשבת ועידוד לאסוציאטיביות). וכך בלי לדעת את זה ,כפי הנראה עברתי רגרסיה חריפה במהלך הטיפול (בערך שנה של שיחות ואחרי זה המשך של פעם בחודש) ויש לי כל מיני סימנים שאכן הייתי במצב רגרסיבי. ובגלל הניסיון לטפל בעצמי לבד כתשובה לשאלות/הבנות שהטיפול גרם לי להבין (שהיום אני מבין שהן היו שטותיות כמו שאני אף פעם לא התפתחתי להיות מי שאני באמת בגלל שלא היו לי הורים מתאימים ולכן אני צריך למצוא מי אני באמת ! ) הייתי תקוע במצב הנפשי שסיימתי את הטיפול במשך ארבע שנים וחצי שבמהלכן גרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך גם כלכלי ,גם בריאותי ( חליתי קשה למשך שנה וחצי כולל ניתוח בנסיבות טראומטיות בגלל שהייתי יותר מידי פתוח ותלותי עקב הניסיון לשנות את עצמי בגלל הטיפול)ורציתי באופן נחוש להתאבד אלא שעצרתי את עצמי בגלל התחשבות בקרובי המשפחה שלי , וכך אחרי הניתוח ניסיתי להבין מה קרה לי או איפה טעיתי ורק בסוף כשהגעתי לפסיכולוגית קוגנטיבית שאיבחנה מהר מאוד שהטיפול ההוא לא התאים לי התחלתי בהדרגה לצאת מהבועה הזו שהייתי בה כולל מהמצב הרגרסיבי ולחזור לחשוב עם השכל ולא רק עם התנהגות אינפטנטילית מלאת אשליות. בסופו של דבר אחרי עוד כמה שטויות שעשיתי הבנתי שאני פשוט צריך לוותר על כל ההבנות של הטיפול ובמיוחד על הניסיון המלאכותי כביכול לגדל את עצמי או לבגר את עצמי ולהפוך את עצמי למי שאני כביכול הייתי אמור להיות(מה שגרם לי לכפייה עצמית ולהתרחקות מהאופי האמיתי הספונטני האמיתי שלי וזה מה שגרם לי לנזקים החמורים שגרמתי לעצמי) והיום שנה אחרי שהתחלתי לצאת מכל הבועה והבלגן הזה אני בגיל 37 בלי כלום כולל בלי עבודה ובלי כסף ובלי בריאות כמו פעם ומקווה לנסות למצוא לעצמי איזו פינה או נישה שתאפשר לי קיום וחיים סבירים. והשאלה שלי היא קודם כל ממאמר שקראתי באינטרנט טיפול פסיכודינמי יכול לגרום נזק והוא לא מתאים לאנשים במצב של משבר אובססיה או דיכאון חריף.כמו כן ע"פ אמירה של יו"ר איגוד הפסיכולוגים הקליניים,אפרתי,בכתבה שהייתה בידיעות אחרונות רגרסיה יכולה לפרק אנשים במידה והיא לא מתאימה להם. וכמו שהיום אני חש הרבה זה שפשוט נעלם לי זמן..או שהייתי במעין איזה חלום או שהשתגעתי במשך כמה שנים...משהו מוזר מאוד. כאילו שזה לא הייתי אני או שזה היה חלום לעומת כשאני מנסה להיזכר בתקופה שלפני הטיפול אז אין לי בעייה כזו.כלומר כל התקופה של אחרי הטיפול מאופיינת במעין חור בזמן או כאילו שזזתי מהמציאות. וזה מעניין אותי לדעת ,מעבר לכל הניסיון העצמי שלי להבין לבד.... מה לעזזל קרה לי שם?? האם עברתי רגרסיה כל כך חריפה שבעצם המבנה של האישיות שלי השתנה וחזרתי לחוות את הילדות שלי מחדש כולל לראות את העולם מפרספקטיבה של ילד?? במהלך התקופה של השנה האחרונה בניסיון לצאת מהמצב הזה חוויתי אירועים של ממש תחושה שאני בכיתה ו' או ז'...או כל מיני רגעים כאלה ובמיוחד התחושה של החור בבזמן או שאני לא מרגיש או חש באיזה שנה אני נמצא למרות שבהכרה אני יודע שאני בשנת 2005. מצטער על התיאור הארוך אבל זה משהו שממש מטריד אותי ומעסיק אותי הרבה זמן והייתי רוצה פעם לדעת האם יש לזה הסבר מקצועי. בכל מקרה....ככה לא מטפלים באנשים.אלא גורמים יותר נזק מתועלת.

http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=34683&mode=threaded

אמנם הרעיון יפה של ריגרסיה ליניארית..., אך זה נראה לך לעניין כאשר אדם שואל שאלה רצינית ואת מפנה אותו לקישור הזה?

החלטתי איך אני אעניש את אמא שלי!!!!!!! החוצפנית רוצה לקבל קבלת מס של פירוט תשלומים לפסיכולוגית שלי, כסף ש*אנייייי* שילמתי מעבודה קשה ומעצבנת!!!! שתחנק, מצידי שהכסף ישרף. הוא תמיד היה הכי חשוב לה.

שלום איילון, אתה מתאר סיפור חיים מאוד לא פשוט, רצוף במחלות ובפרידות מכאיבות. אני יודעת שהתנסית בטכניקות טיפוליות שונות מאוד, ובאמת חלק מהעבודה של פסיכולוג קליני היא לבחור בטכניקה מסוימת מבין מגוון האפשרויות העומדות לרשותו. עם זאת, לא תמיד אפשר לצפות מראש את תגובת המטופל לטכניקה שנבחרה. אני יכולה להדגים זאת דרך העבודה שלי, שברובה מתנהלת עם אנשים הסובלים מ- OCD. המחקר מראה בבירור שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב טיפול תרופתי נוגד-חרדה הוא הבחירה המועדפת עבורם, אבל יש לי מספר מטופלים שמחפשים משהו אחר לגמרי, שהוא הרבה יותר בתחום הדינמי של טיפול. ולאחר שניסינו אני יכולה לומר שזה מתאים להם ונכון עבורם, למרות שזה לא מתאים לאנשים אחרים. מה שאני מנסה לומר הוא שלפעמים אי-אפשר להימנע ממידה מסויימת של חיפוש, של ניסוי ותהייה, וגם של ניסוי וטעייה... בעיני, האלמנט המכריע הוא למצוא מטפל/ת שנוצר עמם קשר משמעותי שמאפשר עבודה טובה, ואז אפשר גם לשנות טכניקה בהתאם לצרכים המשתנים. אני מאחלת לך המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שהמצב שלי קשה פי כמה יותר ממה שהיה והלוואי והייתי יכול לחזור אחורה ולא ללכת לחרא הזה. אם לא הייתי מתחשב בקרובי משפחה לא הייתי חי היום אבל איני יודע אם אני אחזיק מעמד לאורך זמן. ואני בטח לא מתכונן ללכת שוב פעם לפסיכולוגים. פשוט חבל על הזמן ועל החור בראש וכל הניסיונות המיותרים שלא מובילים לכלום.

הערה קטנה אתה או את ב2006 ולא ב2005