עזרה עם ילד שמסרב ללכת לגן

שלום יש לי ילד בן 4 ושלושה חודשים. מאז ומתמיד היו לו קשיי הסתגלות לאנשים ומקומות חדשים. הרבה רעש והרבה אנשים מציפים אותו והוא באופן כללי חש הכי הרבה בטחון בבית. מאוד מאוד אוהב את הבית ולא אוהב לצאת. ביישן ומופנם. תמיד הוא לא כ"כ אהב ללכת לגן והיה לו קשה להסתגל. מתחילת השנה היה כל בוקר מעט בוכה אבל מתרגל במהלך היום. בשבועיים האחרונים המצב החמיר מאוד. הוא מתחיל את הבוקר בגן בבכי ומסיים בבכי. אומר שהילדים מציקים לו (לטענת הגננת זה לא נכון) ושלא טוב לו והוא רוצה רק להשאר בבית. גם בשכונה אין לו הרבה חברים והוא משחק יותר עם החברים של הבת שגדולה בשנה. ביומיים האחרונים הוא לא הסכים בשום אופן ללכת לגן וצרח כשביקשתי ממנו להתלבש. לפני יומיים נאלצתי להשאירו בבית ואתמול, פשוט הגעתי איתו לגן וחשבתי שאשאר איתו קצת עד שירגיש יותר טוב אבל הוא סירב לאפשר לי ללכת ופרץ בבכי כשהסברתי שאלך. יצא שנשארתי איתו כמעט עד הסוף ושבנו יחד הביתה. היום בבוקר הוא גם סירב ללכת והלכנו יחד. הגננת לא חושבת שזה רעיון טוב שאבוא אבל גם אין לה פתרון. הוא יכול לבכות כל היום בלי הפסקה. אין משהו ספציפי שקרה לו בגן ואף ילד לא ממש מציק לו יותר מלילד אחר. פשוט קשה לו מאוד להסתגל. מה אני עושה? האם זה נכון לבוא לגן? כמה זמן? מה לעשות? אנא עזרו לי אני חסרת אונים.

ערב טוב נויה, המצב קשה אך לא אבוד :-) ילדים רגישים וחרדתיים מציבים בפנינו אתגר לא פשוט. הם זקוקים ליותר זמן הסתגלות, והם נוטים לחשוש גם בסיטואציות עליזות ורעשניות שילדים אחרים דווקא מחבבים. היכרתי לא מעט ילדים חביבים ונבונים, שהיו אחוזי אימה בהצגות ילדים, במסיבות יומולדת (ליצנים ומפעילים צווחניים היו חורצים את גורל האירוע סופית), בקניונים ואפילו בחנות נעליים. אוכל לספר לך שעבודת המחקר שלי (תזה) עסקה בין השאר בקשר שבין רגישות לרעשים לבין הימנעות וחרדה חברתית. ילדים שסובלים מרעש חזק מדי, יעדיפו סביבות משחק רגועות ושקטות יותר, ויש לנסות ולכבד זאת. עם זאת, גם ילדים ביישנים ושקטים אמורים להסתגל בסופו של דבר למסגרת החינוכית הרגילה, ויש לסייע להם בכך. יש לי הרגשה שאצלכם החרדה של הילד קיבלה נפח וחשיבות מיוחדת, הרבה מעבר למימדים הממשיים שלה. בתבונתו הרבה ילדך למד שבאמצעות החרדה והבכי הוא מפעיל אותך כרצונו, עד כדי אבסורד. את משאירה אותו בבית בגלל שצרח, ולמחרת נשארת איתו יום שלם בגן, ובכך יוצרת סטנדרט חדש: "אם אני אבכה מספיק חזק, אקבל יום חופש, או אקבל את אמא איתי ליום שלם!". את עצמך אומרת שאין בגן שום דבר שמצדיק התנהגות כזו. זוהי נקודה חשובה ביותר, שעליך לשנן לעצמך שוב ושוב. הילדים מאד חשים אותנו, וכשאנחנו משוכנעים שהכל בסדר, משהו מזה עובר גם אליהם. ברגע שאת מצטרפת לחרדה שלו, את מאבדת מכוחך להוות גורם מרגיע. לפיכך, עצתי לך, לשוחח עם הילד, ולאמר לו שממחר, הוא יצטרך ללכת לגן גם אם קשה לו. את יכולה להיות אמפתית לקושי שלו, ולהגיד משהו על כך ("אני יודעת שקשה לך, זה באמת לא פשוט להיפרד ממני. אבל אני סומכת עליך שתתגבר. אתה ילד חזק וחכם. אני אבוא לקחת אותך בצהריים, ואז נוכל לעשות כייף ביחד"). אין לי ספק שתגיע מחאה קולנית, אבל כדאי מאד להישאר רגועה גם מול הבכי. אפשר להחליט עם הגננת על טלפון אחד באמצע היום, בו תוכלי לשוחח איתו (כשאת זו שמתקשרת). כדאי לומר גם לגננת שאת סומכת עליה, ומבקשת ממנה לעזור לכם בפרידה. יתכן שהיא חשה בספקות שלך, המקשים גם עליה. הימנעי מרחמים על הילד, שכן הוא הולך למקום טוב ונעים, שמיטיב איתו. ילד שמרחמים עליו באמת מרגיש מסכן. ילד שסומכים עליו, באמת מרגיש כשיר ומתמודד. אני מחזקת אותך לפעול ברוח זו, ומזמינה אותך לעדכן אותנו בהמשך. תוכלי כמובן לקבל ייעוץ נוסף בקו להורה, טל: 03-6406888 בימי ראשון או רביעי בין תשע לשלוש. (אני עצמי אהיה שם ביום ראשון הקרוב). בהצלחה ליאת