מותו של אדם קרוב - לספר לילד

לרוית, רציתי לספר על הניסיון האישי שלי, למרות שאין חוקים מוגדרים בנושא. כשהייתי בת 13 סבי נפטר מסרטן (הוא חלה כשהייתי בת 10.5). באותו יום, הורי (שנפטרו בינתיים) העירו אותי, אבי עמד בפתח החדר ואימא התיישבה לידי. שאלתי מה שלומו (כנראה שהבנתי שמשהו קרה) ואימא אמרה לי ש"המחלה ניצחה אותו" (אצלנו היה אסור להגיד סרטן) ושאלו אותי אם אני רוצה ללכת לטיול (שהתקיים באותו יום) או להלוויה. הלכתי לטיול ולשבעה באתי יום יום אחרי הלימודים. כעבור 14 שנה אימא שלי חלתה בסרטן ומצבה היה קשה. דודיי החליטו לספר לילדיהם (ילדים שאז היו בגילאי 17, 15, 11 ו-7) הילדה בת השבע שאלה כל הזמן. אמרנו לה ולאחיה בן האחד-עשרה שבגלל שיש לה גידול בצוואר עשו לה פתח בגרון והיא לא יכולה לדבר ולהגיד להם שהיא אוהבת אותם. הילדה כל הזמן ביקשה לבקר את הדודה (אימא שלי) ובאמת כולם קיוו שזה יוכל להתבצע. כשהדודים סיפרו לה על האסון היא התרגזה ואמרה: "ביקשתי שתביאו אותי אליה!!! טוב. אז אתם לוקחים אותי להלוויה!!!" ובאמת גם בני דודי הקטנים היו בהלוויה. לאור הניסיון שלי אני חושבת: 1. באמת רצוי ששני ההורים יספרו את האסון. 2. לתת לילד להביע רגשות. 3. אפשר להציע לו להיות בהלוויה (אפשר להצמיד אותו למישהו שאתם סומכים עליו ויודעים שהוא לא הולך עד הקבר, כדי שלא יראה דברים יותר מידי טראומטיים). 4. חשוב להגיד לילד שיש דברים שאתם לא יודעים ושגם אתם בוכים. עדי

לעדי שלום. תודה על סיפורך. אני חושבת שהוא באמת משקף כיצד אפילו בנושא כמו מותו של אדם קרוב באים לידי ביטוי דרכי תקשורת שונות ומגוונות. לקרוא למחלת הסרטן "המחלה" ולא בשמה המפורש משקף את החרדה, הבלבול ואי הישירות. אני מבינה עד כמה רבים מאיתנו רוצים להגן על ילדיהם מפני הכל, אך לעיתים אנו משיגים את ההפך- בכך שאיננו כנים עימם. ילד ששומע על "המחלה" עשוי לחשוב כי כל מחלה בעצם הינה קטלנית. חרדתו עשוייה לגדול- ואם גם אסור לו לדבר על כך- על אחת כמה וכמה. גישתו של דודך נראית לי אכן נכונה יותר- אם כי לא חסכה את הכעס של ביתו בת ה-7. מכאן- שאין דרך אחת ברורה וחד משמעית. יחד עם זאת, עדיין אני מאמינה בתקשורת כנה, פשוטה ועניינית גם עם ילדים, בהתאם לגילם ומבלי להכניסם לפרטי הפרטים. מסקנותייך מנסיונך האישי מדברות גם אלי- הן כאדם והן כאשת מקצוע. שוב תודה. רוית.