"הטיפוס המחייך"

פגשתי כמה אנשים בחיים שלי, שמהרגע הראשון שראיתי אותם, שמתי לב שהם פשוט לא מסוגלים לדבר בלי ללוות את זה בחיוך. קשה לי להאמין שזה נובע מאיזה אושר יוצא דופן, כך שאני מניח שיש פה איזה "קטע" פסיכולוגי... הם מחייכים גם כשנושא השיחה "רציני" ואין שום סיבה לחייך או לצחוק. יש הסבר?

זה יכול לנבוע מסיבות שונות. לדוגמא: ממבוכה.

שוקי, יש גם אנשים מאושרים בעולם... לפעמים זה נשמע כמו רעיון דמיוני, אבל כן, יש כאלה שמצאו את האושר שלהם. מעבר לכך, יש אנשים שפשוט מנסים להותיר רושם נחמד וחברותי על אחרים, ולכן מלווים את דבריהם בחיוך (זה קורה בעיקר בפגישות ראשונות. ברגע שנוצר קשר, האדם מרשה לעצמו להפגין גם צדדים אחרים ופחות "חייכניים" שלו). אצל אחרים, כמו שים 3 כתבה לך, חיוכים הם תוצאה של מבוכה. אי-אפשר לתייג את כל המחייכים למיניהם תחת טיפוס אישיות יחיד, משום שמאחורי החיוכים של כל אדם יש אופי שונה וסיטואציות שונות. ס.מ.

זה בטח תלוי במיליוני דברים אך לי עולה לראש ישר מבוכה או פחד להישמע טיפש או חוסר ביטחון עצמי-דימוי עצמי נמוך - שכביכול במילים שאני אומר לא מספיקות, אני צריך לחייך. אולי צריך שיאהבו אותי.

שלום שוקי, אין לי הרבה להוסיף על התשובות המחכימות שקבלת. כשאין התאמה טובה בין תוכן הדיבור והבעת הפנים אפשר להניח שיש כאן קושי מסוים (מבוכה, נסיון להימנע מרגשות מסוימים, חשש שהרגש האותנטי לא יתקבל וכד'). בפעם הבאה שתיתקל בכך אולי תרצה לשאול... בברכה, אורנה ראובן-מגריל