בעיה

בתי בת 10, ולומדת בכתה ה'. היא ילדה יפה, נראית טוב ולומדת לא רע, למרות לקויות למידה שלה. הבעיה שלה היא שהיא לא מקובלת בכיתה שלה. הכיתה מחולקת לחבורות שונות שאותן מנהיגות בנות שונות, או לזוגות של חברות טובות והיא לא שייכת לאף מסגרת. אתמול בערב היא לא מצאה את ספר החשבון והחלה לבכות, אבל הבכי היה קורע לב ומתמשך, וכל נסיונותי להרגיע אותה עלו בתוהו. רק אח"כ היא ניאותה לספר לי שהיא בוכה לא רק בגלל הספר, אלא בגלל שרע לה בכיתה. היא אמרה לי שלו הייתי במקומה גם אני הייתי סובלת מהעובדה שהיא נמצאת שם, אבל היא כאילו בלתי נראית, כי אף אחד לא מדבר איתה. כשהיא מנסה ללכת אחרי ילדות ע"מ לשחק איתן, הן אומרות לה שתפסיק לעקוב אחרי ילדים ובורחות משם. אני יודעת שדבריה נכונים, מכיון שאף אחד לא מתקשר איליה אחה"צ, והיא לא נפגשת עם אף ילד מהכיתה שלה..לכן גם כל שעות הפנאי היא מבלה איתי, אפילו בהליכה לקניות בסופר, כי משעמם לה לבד בבית כל היום. לבי נקרע בתוכי, אני יודעת שילדים הם אכזריים, אך אינני מוצאת סיבה למה כולם נוטפלים איליה. האם אפשר לעזור לה? וכיצד? איך אני אמורה לנהוג? לדבר עם המורה? או שזה רק יחריף את המצב? להתעלם ולתת לה להתגבר? לשאול על הנושא כל הזמן, או להמשיך לזרום כאילו ההתפרצות לא היתה?ושאלה אחרונה, היא מאוד רוצה כלב בבית, ואני מאוד לא אוהבת חיות בבית. אך לאור המצב והנידוי החברתי האם כדאי לשקול לאמץ כלב בשבילה? האם התחושה שתהיה לה אהבה תמידית שלא מותנית בשום דבר, תביא לה עזרה מבחינה נפשית?

סימה יקרה, אחת הסיטואציות היותר קשות לנו, כהורים, זו הידיעה שהילד שלנו אינו אהוד, מבודד או דחוי. זה אכן קורע לב. בניגוד להרבה מצבים אחרים, כאן היכולת שלנו להושיע מוגבלת יחסית, ואנחנו חשים חסרי אונים. מה כן אפשר לעשות? ראשית, קיימות במסגרת "מרפאות בריאות הנפש לילדים ונוער" קבוצות טיפוליות לשיפור מיומנויות חברתיות. פעמים רבות מדובר באמת בילדים עם לקויות למידה או הפרעות קשב, שלא מאד תורמות לסטטוס החברתי שלהם. ניתן, כמובן לשקול גם טיפול פרטני, שיסייע לה לשקם את הדימוי העצמי ואת הביטחון העצמי. שתי האפשרויות הללו נראות טובות מעיני, וחשוב לנסות ולפעול בכיוון. בנוסף, ולא בהכרח "בימקום", אפשר בהחלט לפנות למורה בבקשה לסייע. מורות יכולות לעשות לא מעט בנושא, למשל בדרך של הטלת משימות קבוצתיות, שתחייבנה את הקבוצה לפעול במשותף. אפשר לתת לבתך תפקיד כיתתי כלשהו שיאפשר לה מגע שוטף עם האחרים. במקביל, אפשר לנסות לחשוב מהם תחומי החוזק שלה, ולתגבר אותם בחוגי העשרה מחוץ לשעות הלימודים, הן כדי לתרום לביטחון ולדימוי העצמי ולזמן חוויה של הצלחה, והן כדי להרחיב מעט את המעגלים החברתיים. (חשוב לזכור שבהרבה מקרים התמונה חוזרת על עצמה גם בקבוצת ילדים אחרת, ואין לטפח אשליות מרחיקות לכת. אני חושבת שהפתרון הוא עבודה אינטנסיבית על כישורים חברתיים שכנראה לקויים). ובעניין הכלב. אני, אישית, חושבת שכלב בבית מביא הרבה שמחה. יחד עם זאת, אם תנאי המגורים שלכם אינם מאפשרים זאת, או אם זה יהיה עבורך מטרד בלתי נסבל, הדבר יכול להוביל, בסופו של דבר, ליותר קונפליקטים ופחות שמחה. חשבי טוב אם זה מתאים לך, כי פרידה מכלב היא טראומטית לילד ולכלב כאחד. זאת מחוייבות רצינית. הדבר הכי חשוב, הוא ליצור בבית את המקום הטוב והמכיל, הרואה את הקסם והיופי שבה, ומחזיק עבורה את הביטחון והתקווה שהדברים יסתדרו בסופו של דבר, ככל שתתבגר. אחרי הכל, לא כולנו היינו "מלכות הכיתה", ובכל זאת, איכשהו, מצאנו בסוף את הסביבה החברתית המתאימה לנו כאנשים בוגרים. שתהיה בכל זאת שנה טובה ליאת