אני מתה מפחד.

גיליתי שאני אדם מאוד פרפקציוניסט, אבל ברמות שאי אפשר לתאר בכלל, אני לא יודעת מאיפה זה התחיל, אף פעם למשל לא הייתי תלמידה טובה בבית ספר ויש לי כל מיני לקויות למידה, אולי זה קשור אולי לא. אני כבר שנה עובדת על איזה פרוייקט שהייתי צריכה למסור אותו כעבור שבוע, כל פעם הוא לא נראה לי מספיק טוב ואני כל הזמן מנסה לשפר אותו וזה אף פעם לא נראה לי מספיק. אני כבר חמש שנים מתכננת לנסוע לחו"ל, ואני מפחדת לעשות את הצעד הזה, אני מרגישה כאילו אני עדיין לא מוכנה וזה טפשי כי למה אני צריכה להיות מוכנה בכלל, זה רק נסיעה לחו"ל. אני מרגישה שאני כל הזמן מתפשרת על שהייה בארץ למרות שאני רוצה לנסוע קצת לנקות את הראש. הייתי אמורה להכנס לדירה מושכרת שלשום, ואני עדיין בבית, לא ארזתי אפילו, פתאום אני מתחילה לפחד מה יהיה הלאה, וכל האירגון הזה, כשאני מסתכלת על כל הבלאגן שאני צריכה לארוז אני מרגישה כאילו אין לי כוחות לזה. אני עכשיו סטודנטית, שנה שעברה כשהייתי צריכה להגיש כל מיני פרוייקטים לשיעורים, פתאום לפני ההגשה קיבלתי רגליים קרות, שאולי זה לא מספיק טוב, החסרתי איזה שישה שיעורים בגלל זה כי עבדתי המון על הפרוייקט וכל הזמן זה נראה לי לא מספיק, כמעט העיפו אותי מהקורס. כשאני מתחילה פרוייקט יש לי רעיונות טובים והכל הולך בסדר אבל אח"כ אני מתחילה עם כל השיפורים,והיישורים וזה לא נגמר אף פעם. אני חושבת שחלק מהאנשים כבר אמרו נואש. כשאני אמורה לצאת לאנשהו, אני תמיד מתמהמהת, אני אומרת לעצמי יש עוד זמן ואין לי כוחות להתכונן ותמיד אני מאחרת. פתאום קלטתי למה אני לא אורזת לדירה, כי אני פשוט מתה מפחד, אין סיבה ברורה למה, אבל פתאום אני מרגישה כאילו אני עוד לא מוכנה למרות שאני צריכה וכבר חתמתי חוזה. היום חשבתי על כל הזמן שביזבזתי וכמה דברים יכולתי לעשות בזמן הזה, אני מרגישה שהדברים שאני באמת רוצה לא קורים, למרות שאני יכולה להתאמץ בשבילם ואני אפילו לא מנסה כי מראש אני מפחדת שאולי אני לא אצליח בהם. יש דברים שאני כן מנסה לעבוד עליהם אבל לפעמים אני מרגישה כאילו אין לי כבר כוחות להם. תמיד הסתכלתי קדימה והייתי די אופטימית לגבי העתיד שלי, ראיתי דברים גדולים, גדולים ממני, כי חשבתי שיש לי יתרונות מסוימים ושיש בי ייחוד מסוים, אולי אפשר לקרוא לזה נאיביות. לעומת זאת, בזמן האחרון אני מתחילה להסתכל על עצמי בתור ה"איש הקטן" הזה מתוך מיליוני אנשים אחרים שמנסים ופתאום אני רואה שכל צעד שאני עושה זה בסה"כ גרגר קטן. אני יודעת שהרבה אנשים יכולים להרים גבה למשמע הדברים, אבל באמת, פתאום ראיתי את עצמי כזו קטנה, וכבולה, היה לי מין דאון כזה, זה לא שהרגשתי שאני אפס, אני לא מרגישה שאני אפס, אין לי דימוי עצמי כזה נמוך, אני מרגישה פשוט כמו איזו נקודה קטנה, הכל נראה חסר משמעות, אין צבע ואין טעם ואין משקל או תחושה או מימד. חשבתי על כל החלומות שיש לי לעשות כל מיני דברים, ואני לא רואה את זה קורה.אני רק רואה בועה, יציר דמיון ולא אמת. ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, בכל פעם שאני אומרת שאני רוצה להתחיל מגיעה נקודה שאני מרגישה איך שיקרתי לעצמי כל הזמן שלא במודע, פתאום אני מתחילה ממש לפחד ולהרגיש שאני עוד לא מוכנה מספיק לשינויים. אני מרגישה כמו נכה נפשית, אני לא מצליחה לבנות שום דבר נכון, וגם אני כל הזמן מתאכזבת מדברים ומקשרים זוגיים. איך הכל תקוע ככה, ולא זז לשום מקום. אין לא חושבת שיש לי רף ציפיות גבוה, אבל הדברים הקטנים לא מצליחים להתממש ואני לא מצליחה לממש אותם. אני מרגישה כאילו אני כל הזמן משקרת לעצמי, כשאני אומרת ש"יום אחד אולי..." אבל עכשיו פתאום המציאות מכה בי ואני מתחילה להבין שהכל זה סתם. אני לא יודעת אם זה מה שנקרא "להתבגר", אבל האם כל מי שמתחיל להתבגר אמור להרגיש שהוא סתם אחד מתוך מיליונים? אני בסה"כ נמצאת בגיל מתאים שבו אני אמורה לחפש את עצמי בכל מיני מישורים ואני מרגישה כל הזמן כאילו אני לא מוכנה ואז אני חשה עצבות ומנוונות, למה אני לא נותנת לעצמי ללכת. לחוות את מה שאנשים בגילי אמורים לחוות. זה לא עניין של לחץ חברתי, אני לא מסתכלת בצלחות של אחרים, אני רק רוצה לפעמים להשתחרר מכל החרא שלי, ומכל הטירוף הזה, למה אני לא יכולה להיות מה שאני רוצה להיות ואיפה שאני רוצה להיות.

ערב טוב, קראתי בעניין רב את התיאור היפה של מה שעובר עליך. אני אומרת "יפה", כי ראיתי בו המון כנות, המון פתיחות, ובעיקר הרבה מחשבה ויכולת התבוננות פנימה. זה לא הולך ברגל - לא כולם מסוגלים לזה! אני לא חושבת שבזבזת זמן. לפעמים, הזמן הזה שאנו לוקחים לעצמנו, מבלי להשיג בו משהו, מבלי להפיק משהו, הגם שנראה בעיני האחרים כבזבוז, הוא זמן למחשבה, זמן לתהייה, זמן להבשלה. הדברים שאת אומרת כאן, על ציפיות, על פחדים, על משאלות, על ה?ס?פ?ק, נשמעים כמו משהו שהושקעה בו מחשבה רבה. בעיני זה לא בזבוז, אלא "כאבי גדילה". עם זאת, יש באמת תחושה של הימנעות, של פספוס, של קפיאה. פרפקציוניזם משתק. למה לא ללכת לטיפול, ולהתיר לאט לאט את הפלונטר הזה? אני מתרשמת שאת מועמדת טובה לטיפול באוריינטציה דינמית, ותוכלי להפיק ממנו הרבה מאד. זכרי - הזורעים בדמעה ...וגו' לילה טוב ליאת

אני באמת מרגישה שכל הזמן הזה, שעבר מאז שהשתחררתי מהצבא, היה זמן להתבשלות. זמן שבו התנסתי קצת, הצלחתי לבנות איזה בסיס, וזה לא היה "פיס אוף קייק", זה היה תהליך ארוך. למרות זאת, אני מרגישה מצד אחד, שבאמת הזמן הארוך שחלף מאז אולי עזר לי לבנות את ה"תחתית", וזה משהו שאני מרגישה אותו בתור הישג יפה, גם לגילי וללימודים שלי, במיוחד אחרי כל הזמן הזה שלא הייתי תלמידה טובה וכו. אני מצליחה להוכיח למשפחה שלי שאני משתדלת. ושדברים יפים יכולים לצאת ממני. אבל אולי זה לא מספיק. אני מודעת לכוחות שלי, אני לא סופרמן, אבל אולי מרגיש לי שהייתי יכולה לקצת יותר... אין לי לחץ מהמשפחה, אני חושבת שהם מודעים לזה שאני מנסה לעבוד על עצמי בתחומים מסוימים, והם מודעים לכמות הכוחות שיש לי, ולפעמים הם מעריכים את העבודה שאני עושה עם עצמי. אבל לפעמים אני מרגישה שאני רוצה להגיע כבר למעלה, להצליח יותר... להוכיח שמשהו ממש טוב יכול לצאת ממני. ולפעמים אני מרגישה כזאת "קטנה". והזמן הזה, שכביכול אותו לקחתי להבשלה, הרי יכלתי גם לעשות אותו בחו"ל ולא עשיתי. ואני כבר רוצה לנסוע אבל מרגישה כאילו כבולה, כאילו צד אחד שלי רוצה לברוח, "להתפרק", לצעוק ולהנות ולנצל את ה"שנים היפות" והצד השני מפחד, עצור יותר, טוב לו בנקודה שלו, שבה הוא לא צריך לעשות יותר מידי אלא להתבשל בעצמו. יש אנשים שפשוט קונים כרטיס ונוסעים. ויש כאלה שמתכננים הרבה זמן ונוסעים. ואני שומעת את זה הרבה וכולם מספרים עד כמה טוב להם. אבל אצלי זה לא הולך ככה, אני חושבת שאני די ספונטנית במחשבות, במעשים פחות. למרות שהיו מקרים ייחודיים לכשעצמם, יצא לי פעם לטוס לבד לחופשה קצרצרה בהתראה של שבועיים וכשרוב האנשים וחלק מהמשפחה לא מודעים בכלל לעובדה שאני לא בארץ, זה היה מענג. אבל מישהו נתן לי פוש,אני לא ממש מסוגלת לתת פוש לעצמי בעניינים האלה. רציתי נורא לנסוע לתקופה ארוכה, "כאבי הגדילה" האלה, אני מרגישה שהם לא אפקטיביים באמת, לא כשאתה תקוע באיזה מקום ואתה נורא רוצה לברוח ולא יכול, כי צד אחד אומר לך ככה והצד השני אומר אחרת. בקטע הזה אני באמת מרגישה שאני מפספסת משהו חשוב. חוויה כלשהיא, שאולי אי אפשר לחזור עליה בגיל מבוגר יותר. מזה טיפול באוריינטציה דינמית? זה נשמע מעניין אבל... אין לי כוחות ללכת לטיפול, טיפול מבחינתי זה כמו חו"ל, זה כמו הדירה, זה כמו הפרוייקטים, רק מדברים על זה הרבה אבל לא עושים, או שלא מסוגלים לעשות. אני לא מרגישה שיש בי את הכוחות האלה. אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לומר משהו בטיפול, אני מודה שאני מפחדת גם מזה, כי זה אומר להתחיל לדבר על דברים שלפעמים לא בא לי לדבר עליהם.