רגשות
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום! יש לי שאלה קצת פילוסופית ואולי קצת ילדותית, אבל היא לא נותנת לי מנוח: שאלתי היא - מדוע אנשים מתיחסים בצורה כל כך שלילית לרגשות והבעתם? מדוע אסור לי, למשל, לבכות, או להודות בפחד? מדוע אני צריכה להעמיד פני גיבורה כל הזמן ובכל מחיר? האם זה סתם הרוע האנושי הסיסי, או שאולי יש לזה הסבר יותר מעמיק? אשמח לקבל תשובה מכל מי שיכול לעזור! תודה רבה!
חסרת מנוח שלום זו ממש לא שאלה ילדותית. היכולת להביע רגשות בצורה כנה ללא זיופים היא עדות לבגרות נפשית ויכולת לחיות חיים איכותיים מבחינה אישית וחברתית. במידה ואת נתקלת בדרישות מסביבתך להיות אחרת, זה לא בטוח שהבעיה אצלך, אלא דווקא בסביבתך. עם זאת, חשוב לומר שלפעמים עוצמת ביטוי הרגשות היא חזקה מאוד ואז קשה לסביבה לקבל אותם בגלל העוצמה ולא בגלל היותם רגשות. במקרה כזה, אם קיים, חשוב לברר מדוע יוצאות עוצמות כל כך חזקות, האם ישנה מצוקה כלשהי שבה יש לטפל. אם תפרטי קצת יותר באיזה הקשר קורים הדברים הללו נוכל להתיחס בצורה יותר ישירה לדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן
לד"ר קפלן שלום! ראשית כל, תודה על ההתיחסות המהירה והרצינית לשאלה שלרגע היה נדמה לי שאולי אינה רצינית מספיק. וכעת לפירט שביקשת - כמובן, אינני מתכוונת לביטויי רגש הרסניים כגון אלימות פיסית או אפילו מילולית. את זה גם אני אינני מקבלת. אני מתכוונת, למשל, שאפילו במקריים כגון מוות של אדם קרוב מסתכלים "בעין עקומה" על מי שמחצין את כאבו, ומהללים את מי ש"מחזיק פסון". או, בכלל, הגישה שגברים לא בוכים. מה, הם לא בני אדם, לא כואב להם? נתקלתי בזה, לצערי, לא אחת ולא שתיים, וזה נראה לי פשוט אכזריות לשמה! אודה לך על התייחסות! בברכה, חסרת המנוח.
לחסרת המנוח שלום רב, רגשות והבעת רגשות הינם מונחים ראשוניים, ינקותיים. התינוק נולד עם מכלול של רגשות אשר מתפתחים עם גדילתו. החברה אליה התינוק נולד, מהווה עבורו את המקום ללמידת הקודים ההתנהגותיים "הנכונים" או "המקובלים". בחברה המערבית בעיקר, יש עיסוק מפוצל בענייני רגש והבעתו: מצד אחד יש חזרה לרוחניות, חיבור אל הרגשות הטבועים ומודחקים בנו, ומצד שני, קיימת מגמת האיפוק, השליטה האינסופית על עצמנו, ההשגיות על חשבון תכנים פנימיים, כמות לעומת איכות וכו'. ברוב המקומות שולט דווקא הדפוס השני, המאופק, הנוקשה, השולט. לכן הבעת רגשות כמוהה כחוסר שליטה, חולשת אופי ורגישות יתר. אולם, כל העניין תלוי באנשים הספציפיים אותם את פוגשת. ישנם אנשים, אלה המסוגלים להתחבר לרגשות, לא לפחד להביט בעיניים, הם אלה שיכבדו ויעריכו רגשות כנים ואוטנטיים. אנשים רבים אשר נוטים לקודים התרבותיים המערביים, לא ישמחו באם תחלקי עיצם את רגשותייך ותביעי אותם בפניהם. עלול להיות בכך תחושה לא נעימה ואף דחייה מצידם. כל האמור לעיל הינו מאפיין יותר ברמה האנתרפולוגית. בכל מקום ומקום, בכל משפחה ומשפחה ובכל אדם ואדם, הדברים משתנים. בברכה, טלי פרידמן
/
חסרת מנוח יקרה, מן המכתב שלך אני למד משהו עליך, ועל יחסייך עם סביבתך הקרובה. את מספרת שאסור לך לבטא את רגשותיך, שאסור לך לבכות או להודות בפחד, ושעלייך להעמיד פני גיבורה. אינני מתכוון, כמובן, לאיסור של ממש, אלא לתחושה שלך שסביבתך לא תקבל גילויים כאלו של רגשות. לא כל האנשים מתייחסים כך לגילוי רגשות, וכיום זו אפילו לא נורמה תרבותית. אפילו בישראל, שלעתים הלחץ החברתי בה על הפרט גדול מאשר במקומות אחרים, הנושא של גילוי רגשות הפך לפתוח יותר, אפילו בפוליטיקה. המצב שאת מתארת הוא בלתי נסבל, ולכן השאלה שלך הופכת משאלה תיאורטית על טבע האדם לשאלה מעשית ומיידית. אני ממליץ לך שלא להיכנע, ולא להסתיר את רגשותייך בשל לחצים חיצוניים. הסתרה שכזו, מתוך רצון להעמיד פני גיבורה, תפגע בך מבפנים. איך עושים זאת? ראשית, כדאי לבדוק עד כמה הסביבה שלך אכן מתנגדת לגילוי רגשות. לעתים ניתן למצוא גם בחברות סגורות אנשים שאינם נסחפים עם הכלל, ואתם תוכלי לדבר בגילוי לב. שנית, ניתן לפנות לייעוץ מקצועי, המספק מקום 'לגיטימי' לשיחה על רגשות. בהמשך, אולי תוכלי להוסיף את מיומנות גילוי הרגשות לדרישה שלך מקשר אנושי, ובעתיד ליצור קשרים חדשים עם אנשים שאינם חוששים מגילוי רגשות. יצירת סביבה אנושית המתאימה לצרכייך היא צורך אנושי בסיסי. הנושא שהעלית חשוב מעין כמוהו, ויש לו השפעה ראשונה במעלה על איכות חיינו. אני מקווה שהקשיים לא ירתיעו אותך. בברכה, דרור גרין
לד,ר גרין ולטלי פרידמן! רב תודותות על הזמן וההתיחסות הצרינית שהקדשתם לשאלתי. עצם ההתיחסות והידיעה ששאלתי לגיטימית כבר שיפרו לעין שיעור את הרגשתי. למותר לציין, שאני מתפקדת היטב בעבודה ובחברה, ומעולם, תודה לאל, לא הסתבכתי עם איש בגלל ביטוי לא הולם של רגשותי. העליתי את הסוגיה בגלל בעיה חברתית כללית ולאו דווקא בגלל בעיה בפציפית שלי, אם כי לי אישית הגישה הנוקשה של החברה המערבית כמו שתיארתם - צורמת מאוד. מכל מקום - שוב תודה וכל-טוב!
חסרת מנוח יקרה, תביעי רגשות, זה הדבר הכי אמיתי שיש. אני כל כך מכיר את הבעיה. אני סובל מתסמונת פוסט טראומתית(הלם קרב בערך) מלבנון בגלל שלא הבעתי רגשות. חיילים מתו ואני הרזקתי פסון. איזו טיפשות. אולי אלוהים נתן לנו את היכולת לבכות כדי להתמודד עם הרגשות. הייתי צריך עכשיו לעזוב את הלימודים בגלל הבעיה שלי ואני בבית ואני אומלל כל כך. זה כל כך חכם ואנושי לבכות, כל כך יותר נוח בסופו של דבר להיות עם אנשים שמכירים בעובדה שיש רגשות. אוףףףףף אני בכלל נכנסתי לפורום כדי לבכות קצת אז את מוזמנת לענות לי גם.
הי רם- ברוך בואך אלינו... ספר, אם תרצה, קצת יותר- על מה שהיה ומה שעכשיו. בטח הבחנת שיש פורום הלם קרב. אל תתן לדחקות שהחבר'ה מעבירים שם לבלבל אותך. כולנו מכירים את הצד האפל של הירח. אולי נצליח לחייך אותך, אולי סתם נוכל להיות ביחד קצת. מה אתה אומר?
שלום רם! כמה מעודד לראות שיש בעולם עוד אנשים אנושיים! ו-כן, כמובן, בכל מה שנוגע אלי - אתה יכול במסגרת הפורום הזה להביע כל רגש שבא לך, ובכל מילה שבא לך! כל טוב! חסרת המנוח
שוב שלום רצף התגובות שקיבלת כבר נותן תמונה עשירה שבוודאי נותנת לך תשובה, לפחות בצורה מסוימת, למה ששאלת. עם זאת, חשוב לשים את הדברים גם על רקע אישי. זו אינה שאלה תיאורטית "האם רצוי להחצין רגשות", אלא שאלה שעימה את מתמודדת מול מציאות מסויימת ומול אנשים מסויימים. לפעמים הלגיטימציה האישית להפגין רגשות יכולה לפתור את הבעיה, ובזה אני חושב כבר קיבלת תגובות אוהדות כאן בפורום. אבל יתכן שזה לא יספיק ברמה האישית שלך להתמודד עם המציאות הייחודית שבה את נמצאת. אם זה אכן כך יתכן ותזדקקי לייעוץ מקצועי לא במסגרת הפורום כדי להבין את מה שקורה לך כעת, ומדוע הוא קורה כעת ולא לפני זמן. כמו כן, כיצד להתמודד עם נושא הרגשות באופן שיתאים לך יותר, ובהתחשב בנסיבות החברתיות בהן את חיה ומתמודדת. הנושא, כאמור, לא יכול להיות מנותק מהסטוריה אישית ונסיבות חברתיות (כפי שכבר נכתב בהודעות הקודמות). בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר קפלן שלום רב! כפי שכבר כתבתי, התגובות האוהדות והמעודדות שאני מקבלת כאן כבר משפרות לאין שיעור את הרגשתי, ומרות לי שיש גם אנשים אחרים, טובים יותר. הסיבה שבכלל העליתי את הנושא אינה קשורה בהכרח אלי באופן אישי, אלא בכלל לבמציאות שאני נתקלת בה בחיי היום יום (וכמובן שגם אני באופן אישי נפגעתי ממנה פה ושם), וחשבתי לי, כאחת שמרבה לעיין בפורום הזה, שזהו המקום להעלות סוגיה זו. בכל אופן, אני שוב אסירת תודה לכל הקוראים - בעלי מקצוע וגם "סתם" אנשים - המתיחסים ברצינות ומגיבים ומעודדים. כל טוב לכולם! חסרת המנוח - שכבר מצאה הרבה יותר מנוח.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
