אכזבות בטיפול הזוגי והפרטני ובכלל...

אני בהריון שלישי- פנצ'ר שהשארתי אותו , אני לא מסוגלת לעשות הפלה. כרגע יש לי שני ילדים בבית, בן שש ובת שלוש. העניין הוא הזוגיות, כל כך הרבה כעס וכאב שלא נוגעים. התחלתי בטיפול פסיכולוגי לפני שנה, בינתיים לאור הויכוחים ביני לבין בעלי, הצלחתי לשכנעו ללכת לטיפול זוגי. אז- התחלנו בטיפול זוגי, סוף סוף אני שומעת אותו, סוף סוף הבן-אדם מדבר.. ואני רואה כמה כעס יש לו ושואלת את עצמי איפה הכעס היה חבוי כל השנים ואיך אפשר בקלות רבה כל כך לטאטא ולהתעלם. כל כך הרבה פעמים יש בינינו כעסים ששנינו ממהרים לשים בצד. כך שהחיים שלנו כזוג הפכו ליותר מעשיים ותכליתיים מכל דבר אחר. אין כמעט רגש אחד כלפי השני, כלפי הילדים יש המון אהבה, חום , רגש מלא ואוהב. ואני מסתכלת על הפער הזה, של כמה שיש לו לתת לילדים וזה המון, וכמה לי הוא לא נותן כלום. אני חושבת שהוא לא אוהב אותי, אך לא מעיז להגיד משהו או לפרק את החבילה. ופתאום רע לי כל כך שאני בהריון ועוד חודשיים היא תצא לעולם שבו אני ואביה בכלל בסימן שאלה גדול כל כך... אני שונאת את ים האהבה שהוא מקבל מהוריו ומאחיו ואני לא מקבלת כלום ממשפחתי. אני יודעת שאני עם סיפור חיים לא קל, ילדות איומה שבהכרח משפיעה על היותי אם ורעיה. אני מאוכזבת מהטיפול הזוגי, מלבד זה שהוא התחיל יותר לדבר ולהתבטא ולתת לעצמו להרגיש, אני לא מרגישה הבדל בינינו, להיפך, אני מדברת יותר לא יפה, יותר כועסת , יותר זועמת, יותר לבד עם ההריון ועם כל מה שנלווה אליו, כל התחושות והרגשות והדמעות שבאות בקלות... אני לבד. וזה עוד יותר עצוב כי אני באה ממשפחה גדולה, אבל כמעט ואין קשר על רקע העבר הקודר ועל הכאב הגדול שאני נושאת מבית הוריי, וההתעלמות הענקית שלהם מכל מה שקרה בעבר. ואני תקועה בעברי, ותקועה בחיי מול בעלי, ותקועה עם הריון שקשה לזוז איתו ולעשות החלטה לכיוון כלשהו, ואני תלותית..כל כך תלותית..ועצובה. וכרגע מה שאני מרגישה שהטיפול הזוגי הוא סתם טיפול וגם כועסת כל כך על הפסיכולוגית שלי שכשרע לי , היא לא שם לעזור.. סתם מאוכזבת מכל העולם אבל הכי מעצמי ומהמקום שאני נמצאת בו עם עצמי ועם בן זוגי ועל זה שלא התקדמנו לא להיפך...

עצובה שלום את מתחילה את ההודעה בכך שהיה פנצ'ר ואין לך כוח לעשות הפלה. תיאור כזה הוא בד"כ פנצ'ר לכאורה, אין ספק שהיה ויש בה חלק מסוים מבחינתו ההריון הזה הוא בדיוק במקום ואולי ישמש כטריגר לשינוי המצב הקיים. אחרי שנים של בדידות וכעס את בתוך טיפול אישי ובתוך טיפול זוגי. אין אפשרות לעשות תהליכים כאלה בצורה קלה ונעימה. התחלת במקביל כמה תהליכים וההריון ביניהם, שמטרתם שינוי יסודי של מה שקורה אצלך בחיים. אם הכל היה הופך למאושר ומסודר תוך שבועיים הייתי חושד שמשהו כאן טוייח בצורה מלאכותית. אני מציע לך לתת זמן. בעלך מדבר ומשתף פעולה בטיפול, זהו קצה חוט שממנו יש סיכוי שתתחילו גם לתקשר בצורה חיובית יותר. נשמע לי שהעצבות שאת כותבת עליה הן בכותרת והן בהודעה עצמה איננה קשורה רק למצב הנוכחי. את מספרת על החוויה האישית שלך עם משפחת המקור ואין ספק שרצף האירועים הנוכחיים מעוררים עצב עמוק שקשור אליך אישית ולהיסטוריה שלך ולא רק לקשר הזוגי ומה שקורה סביבו. המלצתי אליך היא שתתני זמן. עצב ואכזבה הן תחושות טבעיות במקום בו את נמצאת כרגע. תני לעצמך לעבור דרכן באומץ בתקווה שהתחושות שתגענה אחריהן תהינה הרבה יותר חיוביות. בברכה ד"ר אורן קפלן

התיאורים שלך נשמעים מוכרים להחריד, וזה כל כך עצוב. עברתי תסריט דומה לפני ארבע שנים, והיום, כבר אחרי הגירושים, ואחרי ההסתגלות של הילדים ושלי למצב החדש אני לא יכולה להגיד שיש פחות עצב בחיים שלי. ההבדל הוא שעכשיו רק אני אחראית על העצב הזה, ואין יותר ענן של אשמה שתלוי מעל הבית הזה, אשמה שלי כלפיו, שלו כלפי. הדברים נאמרו, הכאיבו, ועשו את שלהם. נדמה לי שאין מנוס מלפקוח את העיניים בתוך קשר זוגי "תקוע" ולקרוא לדברים בשמם, למרות שזה תהליך מכאיב מאוד, ולמרות שאף אחד לא יכול להבטיח לך שבסופו של התהליך "הכל יהיה בסדר". גם לך קשה לשאול את עצמך בכנות עד הסוף מה את רוצה מהקשר הזוגי שלכם, וזה קושי מובן מאוד - התשובות עלולות להיות קשות. אבל, מכיוון שהתחלת את התהליך, ואת בתוכו, אין לך ברירה עכשיו. לא קיימת דרך נסיגה מתהליך של מודעות. זה כמו ההיריון הזה - אי אפשר לוותר, להתחרט, לסגת. זה מהלך שצריך להגיע לסופו.