שאלה של חינוך?

שלום, אני אמא לשלושה ילדים הגדול בן 8.5, ילדה בת 6.5 וילדה בת 4.5. הבעיה היא עם הילד (או אולי שלי או של בן זוגי) אני ממש מבולבלת. הילד מאוד תוקפני בהתנהגותו - מילולית כלפי וכלפי בן זוגי, פיזית כלפי אחיותיו. קשה לי עם זה. הילד סבל עד לא מזמן ומעת לעת מכל מיני טיקים. בתחילה חשבו שהמדובר הוא על תסמונת טורט. כרגע זה עדיין לא ברור. הוא תלמיד כתה ג'. בכתה א' רכש סצורה מופלאה את יכולת הקריאה אך לא כן בכתיבה. יש לו שגיאות כתיב חמורות בעיני לפחות. מתקשה במתמטיקה. כרגע אני בתהליך בירור אם הילד סובל מקשיי קשב וריכוז. לילד יש חדר פרטי משלו, טלויזיה משלו, מחשב משלו, מקבל מאיתנו כל מה שצריך ובכל זאת זה לא מספיק. הוא אינו מקפיד לצחצח את שיניו. מאלץ אותנו לקלחו כל ערב, להלבישו בבוקר, להכין לו מערכת - עבדים שלו בקיצור. במידה ויבקש ממני משהו שלא אוכל לעשותו - הוא יתבטא אלי בגסות - אני שונא אותך, את אמא רעה הלואי ותמותי. לא נעים. האלימות כלפי אחיותיו קשה ביותר דוגמא קלאסית מהיום בבוקר - הוא ואחותו נסעו איתי לבית הספר אחותו נכנסה לאוטו לפניו עוד לפני שהכניסה את רגליה לרכב הוא הדף את דלת הרכב על רגליה בחוזקה וגרם לה שטפי דם וזו רק דוגמא אחת מיני רבות ודומות. הילד לא מכין אף פעם שיעורים, גם לא איתנו, כל הזמן רוצה שחברים יבואו אליו או שהוא ילך לחברים, כאשר הוא מגיע הביתה בצהרים לא מוכן שאחיותיו יחממו את האוכל לפניו תמיד הוא ראשון. שאלתי אותו השבוע אם הייתי רוצה שיעשה דבר מה למעני (במקרה זה להביא לי כוס מים למיטה כי לא חשתי בטוב) האם יסכים ותשובתו היתה גסה ביותר - "את לא מתביישת למה מי את חושבת שאת? מה אני עבד שלך?" אמרתי לו - חלילה לא - אתה לא עבד שלי אתה הבן שלי וגם אני עושה למענך דברים מאותה סיבה. כרגע אני מרגישה - לא נעים לי להגיד את זה - אבל שנאה כלפיו, כלפי הילד האישי שלי שלקח לי חמש שנים להביא אותו לעולם, הריון קשה, לידה קשה (הוא כמעט הלך בלידה), אז מדוע השנאה הזאת? - הוא ילד שקל מאוד לאהוב - יש לו הרבה חברים ובכל זאת בגלל כל הדברים שהוא עושה אני מרגישה שנאה כלפיו. אני מרגישה שאני מגדלת ילד טפיל, אגואיסט, סוציומאט, שכשהוא יצא לחיים האמיתיים הוא לא יוכל להתמודד איתם. בנוסף עצלן מאוד. עלי לציין שבבית אין בעיות מיוחדות איתו (רק מדי פעם) שמוציאות אותי מדעתי. בדרך כלל הוא שקוע במחשב רוב שעות היום ויוצא מחדרו רק כדי לאכול. אחיותיו לעומת זאת יותר שובבות, הן דוקא מקשות עלינו רוב שעות היום אבל לדוגמא הילדה בת ה-6.5 ילדה טובת לב ורגישה, אני רק מצייצת והיא מיד מביאה מה שאני מבקשת, אם לא ארגיש טוב היא תקרקר סביבי בדאגה רבה. היא מציירת לי ציורים מכל הלב, אומרת מילות חיבה שמחממות את הלב, לכן למרות "הסבל" היום יומי איתה ועם אחותה זה נסלח. האם זה נורמאלי להרגיש כך כלפי הבן שלי? אני מרגישה רע בגלל איך שאני מרגישה כלפיו. (זה לא תמיד כך יש ימים שהוא חמוד ואני מרגישה אחרת אבל אז הוא עושה משהו שיכול להוציאנו מדעתי, בפרט המכות הקשות שלו ואז זה נגמר). אשמח אם תאירו את עיני ותכוונו אותי מה לעשות. בברכה, אראלה

טיפול טיפול טיפול. המצב נראה מספיק מורכב שיצריך טיפול לך, ותוך כדי בטוח יכול שיפור בכל הסביב.

אראלה שלום מה שאת מתארת דורש אבחון מסודר. את מציינת שיש חשש לטורט, הופיעו טיקים בעבר, קיימים קשיים בלמידה לעומת הישגים מוגברים בנושאים אחרים ובמקביל יש תנודות חדות בתגובות הרגשיות כולל תוקפנות. זהו סיפור מספיק מורכב כדי לפנות לפסיכולוג ילדים ולפסיאכיטר ילדים ולבדוק את הכל בצורה מאוד עמוקה ומסודרת. לא קל להורים להתמודד עם סוג כזה של בעיות והאלימות מגבירה את הקושי. לכן חשוב מאוד שבמסגרת שציינתי תקבלו הדרכת הורים קבועה מפסיכולוג הילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן