פעם 3 - הנוסח הקובע

שלום אח גדול -התכוונתי לכללים ולנהלים ולמי שקבע אותם. סמכויות נרחבות יש בשירות הציבורי(וגם הפרטי-אם כי אולי רק אם הם בשירות התחום הציבורי) בתחום הפסיכולוגיה כפי שיש בתחום העבודה הסוציאלית, זה לא ברור? וזה לא בהכרח טוב, כפי שזה לא בהכרח טוב בתחום העבודה הסוציאלית. העולם שאני מכירה אמור להיות אידאלי, אז מה, הוא כזה? אז אין פתרונות למצבים הלא אידאלים שנוצרים? מה ההבדל בין פתרונות הולמים לפתרונות שאינם הולמים? למה טיפול בטראומה במסגרת האזרחית (משרד העבודה/ביטוח לאומי) נעשה בשיטות כן פסיכולוגיות, בשעה שהן לא מקובלות בצבא לנפגעי הלם קרב? המטופלים הם לא אנשים בשני המקרים? אם העניין בטראומה הוא שהיא לא תהייה חודרנית ולא תפריע לתפקוד היומיומי, אז למה בכלל טיפול דינאמי הוא אופציה בשעה שהוא כן מפריע לתפקוד היומיומי ובהיותו חודרני? הטיפול הדינאמי לבדו עלול לגרום לנפגעי הלם. המטרה שאני רוצה להגיע אליה ושעליה אני רוצה להתייעץ היא: איך אפשר לצמצם סמכויות של עובדים סוציאליים , ובעיקר איך אפשר לצמצם סמכויות של פסיכולוגים? האם לא הוגן לשתף מטופל במסקנות שכותב לעצמו הפסיכולוג? האם המעבר החד בין סוגי פסיכולוגים השונים לא יכול לגרום נזק /לפספס את מטרת הטיפול? איך קטין/חסר אונים/סתם טיפשון יכול להתלונן על נזק נפשי שגורם/גרם לו המטפל /הטיפול הפסיכולוגי, בשעה שלא יכול היה להפסיק אותו מרצונו? מי יכול לתת לי תשובה בשעה שאתה לא בטוח שיש לך אותה? אתה לא מייצג פסיכולוגים, אתה לא מכיר כאלה בשירות הציבורי ובוודאי שלא בפרטי ואין לך פתרון הולם להציע למצב שהפסיכולוגיה לא עוזרת לאנשים במצוקה . אתה פסיכולוג , נכון? אז איך זה יכול להיות? דוגמא : נניח שפסיכולוג המליץ על טיפול פסיכולוגי ועובד סוציאלי (בעל סמכות) אימץ את ההמלצה, ומטופל עם טראומה נשלח לטיפול דינמי ומצוקתו הוחרפה. זאת לעומת חבר שלושיותר גדול ממנו והיה נפגע הלם קרב וקיבל טיפול שונה לחלוטין. אני יודעת שאתה חסיד של הטיפול הפסיכולוגי לסוגיו השונים, אבל: לא ראוי להגביל אותו לגיל 18 או 21 או באופן אחר , בדומה לשתיה חריפה שנמכרת בהגבלה, בידיעה שהיא יכולה לגרום נזק? ישנם בטח דברים נוספים, אבל אני לא נוהגת להחזיק יותר מדי דברים בראש שלי באותו זמן.

ליצוף שלום לא הבנתי את הכותרת. אישית אני לא מאמין בקיום נזקים לטיפול הפסיכולוגי מעבר לנזק שכל קשר בינאישי יכול לגרום כאשר הוא לא מוצלח. כמו כן אינני רואה אילו סמכויות בדיוק אני נושא כפסיכולוג כאשר אני מטפל במישהו. יש דיאלוג, קשר דו כיווני (למרות שאינו סמטרי), ואם זה לא מתאים, הוא בוודאי יאמר זאת ויעזוב. מה היה בטיפול שלך שלא איפשר לך להגיד פשוט שלום ולא לחזור יותר? ואיך בכל זאת הסתיים הטיפול? אכן אין לי פתרון לבעיה שאת מציגה ולצערי אנשים במצבי חוסר אונים נמצאים בבעיה שהיא מובנה בתוך המצב הזה. ההבדל ביננו הוא שאת רואה את זה ממוקד בפסיכולוגיה ואני סבור שאלו מצבי חיים שיכולים לקרות גם עם הפסיכולוג, וקורים בכל מקום. לא שזה טוב, אבל ראיה כזו מאפשר לחשוב למשל על פתרונות כמו קבוצות וארגוני תמיכה לאנשים באשר הם. אגב, קיימים כאלה רבים גם היום. ילד חסר אונים שעבר התעללות יכול לפנות לגורמים בבית הספר לעזרה, ואלו מפעילים פקידת סעד וגורמי חוק שונים לטיפול בבעיות והזנחה אם עלו כאלה. הטיפול בטראומה אינו שונה בצבא ובאזרחות. בסך הכל השבתי לך אילו שיטות נוספות אפשר להפעיל למי שלא רוצה טיפול פסיכולוגי. הטיפול המקובל הוא בכלים פסיכולוגיים. אורן

שלום הסבר של הכותרת הקודמת: שלחתי את ההודעה פעמיים נוספות בנוסחים אחרים אבל הם לא התקבלו. ולענייננו: אתה מכיר בנזק שכל קשר בינאישי יכול לגרום כאשר הוא לא מוצלח, אתה מכיר בזה שהקשר (הדיאלוג) הדו כיווני מטופל - פסיכולוג אינו סימטרי, ועדיין אתה לא מאמין בקיום נזקים בטיפול פסיכולוגי? קשה לי באמת לראות בעיני רוחי פסיכולוג , שנמצא עם המטופל שלושת רבעי שעה בלבד, ומנתח עד דק כל תחושה שלו, מאמין בנזק שהוא משאיר אחריו. הוא לא יאמין , והמטופל יהיה מדופרס עד הפעם הבאה. לא דיברתי על סמכויות שאתה באופן אישי נושא כפסיכולוג כאשר אתה מטפל במישהו. לפסיכולוג יש סמכויות כשהוא עובד עם עובדים סוציאליים ונמצא רמה אחת מעליהם, כשהוא מקבל אליו מטופל שנשלח אליו לא מרצונו השלם,שצריך להגיד לפסיכולוג דברים ולצפות שהם יקלטו באוזניו (של הפסיכולוג). יש לפסיכולוג סמכות גם במצבים שהוא כותב חוות דעת על המטופל, או כשהוא (הפסיכולוג) מדבר עם הוריו,מוריו,מטפליו,רופאיו של המטופל המסכן שלו, כי דעתו של הפסיכולוג יותר נחשבת. בטיפולים שלי אמרתי לפעמים שלום ולא חזרתי יותר, אלא שתמיד חזרתי בעידוד של אמא שלי, כי זה גם היה חשוב שאני אלך לטיפול פסיכולוגי בשביל שיהיו קבלות שאני בטיפול, וגם כי היא אולי חשבה שזה יכול לעזור לי בהסתגלות, כי גם עברנו דירה והיו לי המון שינויים בחיים. בסוף הייתי 6 שנים בהפסקות ביחידה פסיכולוגית שיקומית. כל הטיפולים האלה די אמללו אותי , ומישהו שהיה חבר שלי, ונחשב מאוד "בסדר" שמע את הסיפור שלי ותמך בזה שאני אעזוב אותם וכך קיבלתי כוחות לעשות את זה. גם החלפתי מתישהו את הפסיכולוג שנתנו לי שם שהיה מאוד פסיכולוגי וגם היה גבר והיתה לי לפעמים בעיה עם זה בבעיות מסויימות שלי בחיים, בפסיכולוגית עם גישה יותר קלילה. המקום הזה גם היה אמור לשקם אותי ולהכניס אותי לעולם העבודה, אלא שהייתי בו מהתיכון, הם לא עשו את זה כל כך טוב כי הם איבחנו אותי בצורה לא נכונה, ובקיצור הפסדתי הרבה משנות נעוריי,איבדתי אמון ביכולת של בני אדם לאבחן/לנתח/לטפל בנפש של אדם אחר וגיליתי שטיפול פסיכולוגי זה לא בהכרח דבר טוב גם ברמה הקונקרטית ולא רק בהתייחסות למקרה האישי והאומלל שלי, אלא שגם אנשים שמכירים בכך לא מוצאים לנכון לעשות משהו נגד זה ומקבלים את את זה כעובדה, כמו סופות טרופיות הרסניות שאין מה לעשות נגדן. עכשיו אתה אומר שהטיפול בטראומה אינו שונה בצבא ובאזרחות. תרשה לי לצטט אותך: "הטיפול בטראומה בשיטות לא פסיכולוגיות מתמקד בד"כ בהחזרת אנשים לתפקוד רגיל בחיי היומיום מבלי שהטראומה תפגע בתפקודם השוטף . אפשר להשתמש בספורט ופעילות גופנית מסוגים שונים. בעבודה ועיסוקים וכו'. טראומה אינה נשכחת אבל העניין הוא לא לשכוח אלא שלא תהיה חודרנית ומפריעה לתפקוד היומיומי. שיקום מסוג זה מקובל למשל בצבא לנפגעי הלם קרב."